ספר חובה לכל אדם שרוצה להעמיק ולדעת מה עומד מאחורי שיטת הטיפול ACT שהוכחה מחקרית כעוזרת במגוון רחב של מצבים אנושיים.
סטיבן הייז יצר את שיטת הטיפול ACT – ראשי תיבות של Acceptance and Commitment Therapy.
השיטה סובבת סביב 6 צירים, כל אחד מהם שלב בדרך להשגת חיים בהם מרגישים את כל קשת הרגשות, לומדים מהחוויות שמתרחשות ומשתדלים להיות נוכחים ברגע.
6 הצירים:
1. לראות את המחשבות שלנו ממרחק מספיק על מנת שנוכל לבחור מה לעשות הלאה, ללא קשר לקשקושים שבמוחנו.
2. לשים לב לסיפור שהרכבנו על עצמנו ולקבל פרספקטיבה לגבי מי אנחנו.
3. לאפשר לעצמנו להרגיש אפילו כאשר הרגשות כואבים או יוצרים תחושת פגיעות.
4. להפנות תשומת לב בצורה מכוונת ולא מתוך הרגל, תוך שאנחנו שמים לב מה נוכח כאן ועכשיו, בתוכנו ובחוץ.
5. לבחור את התכונות לכיוונן אנחנו רוצים להתפתח.
6. ליצור הרגלים שתומכים בבחירות האלה.
הצורך שלנו לראש משוחרר (a liberated mind) נוצר ביחד עם היכולת של הראש שלנו לספר סיפורים וליצור את ה"עצמי."
כאשר אנחנו מספרים סיפור על עצמנו, אנחנו גם משווים עצמנו לאחרים ולאידאלים חיצוניים שאומרים מי אנחנו וכיצד עלינו להתנהג. מה שהופך אותנו לבני אדם מודעים גם הופך להיות המבקר שלנו, דורש תשומת לב ומאמין לייחודיות הסיפור.
אנחנו מתחילים להאמין שהסיפור שאנחנו מספרים על עצמנו הוא עצמנו האמיתי.
אנחנו נהפכים לתוכן של הסיפור שלנו.
הסיפור, כשלעצמו, אינו בעיה. הבעיה היא כשאנחנו מזדהים עם הסיפור הזה, והחיים יוצרים גירסה אחרת. הראש שלנו עסוק בהגנה על הגירסה שהוא יוצר וכל הזמן בודק אם אחרים מאמינים לגירסה הזו או לא.
כאשר אנחנו מנסים להיפטר ממחשבה אנחנו יוצרים אפקט של צימוד.
דמיינו שכל פעם שאתם נלחצים מישהו אומר לכם להירגע. אתם מנסים להירגע במצב שהוא מלחיץ. זה עלול ליצור השפעה הפוכה. כל פעם שאני מנסה להירגע אני מדמיין שנלחצתי. זה יוצר עוד לחץ, כזה שלא היה שם אם לא הייתי קושר בין הדברים.
הראש שלנו יוצר משמעות וחיבורים. הוא גם יוצר חיבור בין מחשבה ובין ה"צורך" להיפטר ממנה.
הצימוד הופך את המחשבה למפריעה, במקום פשוט לתת לה לחלוף.
דמיינו שאתם מקבלים תנור חדש. הוא בצבע האהוב עליכם, הוא חדשני ובטיחותי, ויש לו רק בעיה נראית אחת.
בחלק העליון שלו יש חריטות מוזרות.
אתם מנסים לשפשף ולקרצף אבל זה לא עוזר. אתם מנסים כל חומר אפשרי ואין שום התקדמות.
זוג חברים מגיע ונותן לכם מכשיר שבצידו האחד זכוכית. אתם משתמשים במכשיר כדי לנסות לשייף את חלקו העליון של התנור, אבל גם הוא לא עוזר.
החברים מראים לכם שבעצם, יש לזכוכית הזו אפקט מגדיל, וכאשר מסתכלים דרכה על התנור, החריטות מתבררות כמתכונים מעולים, סיפורים מצחיקים על בישול ומחשבות איך כדאי להשתמש בתנור.
הלקח כאן, כמובן, הוא שברגע שנפסיק לנסות לקרצף את כל החוויות שחווינו בחיים, נוכל לקבל מתנה נהדרת – היכולת ללמוד מהחוויות האלה.
ערכים אינם מטרות.
ערכים אינם חפצים ממשיים שאנחנו יכולים להחזיק ברשותנו.
ערכים הם כיוון אליו אנחנו שואפים.
מטרות ניתן להשיג, אך הן יכולות לשמש ככיסוי למשהו שאנחנו מפחדים להתמודד איתו (אני אעשה בגרות בביולוגיה, תיאטרון זה לא מקצוע לחיים), או רק להראות לאחרים שהשגתי משהו נחשב (יש לי תואר במשפטים).
מטרות נמצאות בעתיד עד שהן מושגות ואז הן בעבר.
ערכים תמיד נמצאים בהווה. אני תמיד שואף להיות אדם שלומד.
באנגלית המילה want משמעותה רוצה, וגם חוסר. אדם רוצה את מה שחסר לו. דברים תמיד יחסרו לנו.
כאשר מישהו נופל לתוך חול טובעני, הדרך האוטומטית לנסות לצאת ממנו היא לנסות לצעוד החוצה ממנו, אבל הדבר האחרון שכדאי לעשות זה להרים רגל. זה מקטין בחצי את השטח שסוחב את המשקל. זה ייקח אותו מטה.
במקום זאת, כדאי לו לשכב על הגב על החול, ובהדרגה למשוך את עצמו החוצה.
המטאפורה הזו מתאימה במיוחד לכל בעיה שנוצרת לנו.
במקום להימנע ממגע עם הבעיה, כדאי ליצור כמה שיותר מגע כדי להצליח להיחלץ ממנה.