אבי וומבאק הבקיעה גולים. כמה גולים? עד תחילת 2020 היא הייתה השחקנית שהבקיעה הכי הרבה שערים בינלאומיים במסגרת הנבחרת שלה בכל הזמנים – גברים או נשים.

היא גם זכתה בשתי מדליות זהב אולימפיות ובמונדיאל אחד, והגיעה לגמר המונדיאל פעם נוספת.

מאז פרישתה ב-2015 היא פירשנה כדורגל, הרצתה בפני אנשים וכתבה שני ספרים, על השני מביניהם אתם קוראים עכשיו.

נשים בחברה שלנו עדיין לא מקבלות זכויות שוות לגברים. נכון, 2022, אבל זה קיים.

נבחרת הנשים של ארה"ב בכדורגל משכה יותר צופים, ניצחה יותר משחקים וזכתה ביותר תארים מנבחרת הגברים של ארה"ב בכדורגל, ועדיין, רק בחודש מאי 2022 הסכים הגוף המנהל של הכדורגל בארה"ב להשוות את התנאים בין נבחרות הנשים והגברים.

וומבאק וחברותיה עסקו בקידום הענף שלהן והצליחו בו זמנית גם במשימה הזאת וגם בלנצח המון משחקי כדורגל.

אחת ההרצאות הראשונות שלה הפכה להיות הספר עליו נכתב הפוסט.

‍

כמה ציטוטים שבלטו לי מהספר:

‍

וומבאק מספרת על הפחד שתפס אותה כשהוזמנה לדבר בפני מסיימות אוניברסיטה:

"פחדתי, אבל אמרתי כן בכל זאת. אמרתי כן עבורן, אבל גם עבור עצמי. הן לא היחידות שעומדות בנקודת מפנה בחייהן וצריכות למצוא את מקומן בעולם. הייתי איתן בדיוק באותה נקודה בחיים. הנאום הזה יהיה נקודת מפנה עבורי גם כן."

‍

על נוכחות הנשים בחברה שלנו ועל הפחד של גברים שדברים ישתנו:

"הכנסת הזאבים לשמורת הטבע, למרות שכולם פחדו איך תשפיע, עשתה טוב לסביבה.

הם אכלו את אוכלי הצמחים אז הצמחיה גדלה.

הצמחיה גדלה ועזרה לייצב את גדות הנהר, אז הזרימה הפכה יותר יציבה.

בעלי חיים שתלויים במקורות מים עומדים או זורמים התרבו גם הם בזכות זאת.

כל הנוף השתנה, בזכות נוכחות הזאבים."

על השינוי שהחלה נבחרת הנשים ועל גדילת הענף:

"נבחרת הנשים של ארצות הברית בכדורגל התעלמה מכל מה שאמרו עליה, ויצאה לדרך.

ביקרה בבתי ספר, דיברה עם מאות ילדים, הפתיעה ילדות באימוני כדורגל שלהן.

הן הקריבו והשקיעו.

אפס אגו ומאה אחוז לב.

הן היו מאוחדות ונחושות להחיות את החזון שהיה להן."

אווה דוורניי, האישה השחורה הראשונה לביים סרט מועמד לסרט הטוב ביותר באוסקר, אמרה:

"בכל הנוגע לתקרות זכוכית, אותי מניעים אנשים שיוצרים את התקרה של עצמם. פחות מעניין אותי לדפוק על הדלת של אדם שלא רוצה אותי שם. אני יותר בקטע של לבנות את הבית של עצמי."

השאלה ששאלתי את עצמי בשנות ה-20 שלי הייתה "למה אני לא יכולה להפוך להיות מה שאני רוצה להיות?"

נשים נלחמו עבורי ועבור ילדות כמוני, לא הייתה דרך בנויה, אז הן סללו אותה.

‍

על כישלונות:

"כאשר הייתי שחקנית כדורגל צעירה והצטרפתי לנבחרת, שמתי לב שליד הלוקרים יש תמונה של נבחרת נורבגיה חוגגת מול הנבחרת שלנו.

לקח לי זמן, אבל בסוף העזתי לשאול את הוותיקות בנבחרת מה הסיפור של זה. למה התמונה הזו שם?

הן חיכו שאשאל והסבירו לי את חשיבות הכישלון בהקמת הנבחרת ובהתקדמות שלה:

אנחנו לא אוהבות להפסיד.

המטרה שלנו היא לנצח.

אבל לפעמים נפסיד, ואנחנו צריכות לזכור מה קרה שם וללמוד מזה.

הכישלון וההפסד לא מפחידים אותנו.

אנחנו משתמשות בהם בתור דלק שמניע אותנו.

שנה אחרי ההפסד ההוא לנורבגיה לקחנו את מדליית הזהב האולימפית הראשונה שלנו."

על פירגון:

"לא תמיד תהיי זאת שמבקיעה את השער. כשמישהי מבקיעה, רוצי אליה. אבל אם אני מבקיעה, אני  מיד מתחילה להצביע.

מצביעה לזו שבישלה את השער.

מצביעה לשחקנית ההגנה שדאגה שלא נחטוף שער בצד השני.

מצביעה לקשרית שרצה בלי הפסקה.

מצביעה למאמנת שהמציאה את התרגיל הזה.

מצביעה לספסל שבזכות התשוקה שלו הרגע הזה הפך להיות אמיתי.

אף פעם לא הבקעתי גול בלי לקבל מסירה ממישהי.

כשאת מבקיעה, תתחילי להצביע."

על אמונה עצמית:

כמו שאומר הציטוט הידוע מספר הג'ונגל:

"the strength of the pack is the wolf and the strength of the wolf is the pack."

כלומר, כל אחת מאיתנו צריכה את הלהקה שלה כדי להיות חזקה, אבל – וחשוב לזכור את זה – הלהקה שלנו צריכה אותנו, כל אחת מאיתנו, שנהיה חזקות בעצמנו, כי כאשר אנחנו חזקות הלהקה חזקה."

המאמנת החדשה שלנו לימדה אותנו שיעור במנהיגות.

היא הגיעה אלינו עם גיטרה והתחילה לשיר.

היינו בשוק, אבל היכולת שלה לחשוף את עצמה גרמה לנו להבין שיש יותר מסגנון מנהיגות אחד.

לא רק הנחיות והוראות מלמעלה למטה. לא רק המאמנים והקפטניות.

לכל אחת מאיתנו יש כוח ויכולת ואפשרות להנהיג.

בתור קפטנית כבר עסקתי פחות בלחלק הוראות, ויותר בלבקש תגובות ורעיונות.

השחקנית החדשה הרגישה בנוח לתת לי עצות על המגרש. שחקניות הספסל נתנו עצות לשחקניות ההרכב.

כולנו הנהגנו.

על מנהיגות מהספסל:

"לקראת סיום הקריירה שלי הייתי קפטנית הנבחרת, אבל היכולת שלי כבר לא מה שהייתה פעם. למרות שהבקעתי יותר שערים מכל אדם על כדור הארץ אי פעם עבור הנבחרת שלו, הבנתי שהגיע זמני לרדת לספסל. הייתי נחושה להנהיג את הנבחרת שלנו מהספסל.

למדתי מהשחקנית שעשתה זאת לפניי. צרחתי, עודדתי והתנהגתי בצורה כל כך קולנית שהמאמנת שלנו ביקשה ממני לשבת בחלק הרחוק של הספסל. שמרתי מים כדי לתת לשחקניות תוך כדי המשחק או אחרי שהן יוצאות בחילוף. חגגתי כשהבקענו. הכרתי את הנשים על המגרש כמו את האחיות שלי, וידעתי מה הן צריכות ממני בכל רגע. מה שזה לא היה – נחמה, עידוד, נזיפות, הנחיות – נתתי להן.

הייתי מותשת כאילו שיחקתי בעצמי 90 דקות. הן נתנו הכול על המגרש. אני נתתי הכול על הספסל."

"מנהיגות היא לא רק אדם בראש השולחן.

זה גם אישה שמקשיבה לקול של עצמה ומכוונת את חייה כפי שהיא בוחרת.

זה להתנדב בבית הספר.

זה לעודד חברה, זה להחזיק את היד של הורה גוסס.

זה לקשור שרוכים מלוכלכים לבת שלך,

זה ללכת לטיפול,

זה להסיע ילדה שאין לאמא שלה איך לקחת אותה לאימון

וזה להעריך את עצמך כדי שתוכלי לעזור לאחרים להנהיג גם כן."

על הקושי בלהיות ספורטאית:

"כאשר עמדתי על הבמה בטקס אנשי השנה עם קובי בראיינט ופייטון מאנינג, הרגשתי הוקרת תודה. כשירדנו מהבמה אחרי שקיבלנו פירגון עצום על קריירה מלאה בדם, זיעה, מחויבות ואליפויות עולם, הבנתי שהם יוצאים לחיים שלהם עם המון כסף ועם הרגשת חופש ענקית.

אני, לעומת זאת, צריכה להתחיל מאפס.

‍

"אחרי שפרשתי לא הייתי בטוחה יותר מי אני.

קראתי את המכתב שכתבה לי אשתי והבנתי:

הכדורגל לא הפך אותי להיות מי שאני. אני הבאתי את מי שאני לכדורגל. ואני זוכה להביא את עצמי לכל מקום בו אלך. וכך גם אתם."