ילדים משקרים מכל מיני סיבות - הם לומדים אותן מהסביבה שלהם והם יכולים ללמוד לא לשקר אם הסביבה שלהם תעשה דבר אחד ספציפי.
לפרק הקודם מתוך הספר Nurture Shock - למה הורים לבנים לא מדברים על גזע - לחצו כאן
רוב האסטרטגיות לקידום אמירת האמת הופכות את הילדים ליותר טובים בלשקר.
מבוגרים, כך אומר המחקר, לא מצליחים להבדיל מתי ילדים משקרים. הם חושבים שבנות משקרות פחות מבנים (זה לא נכון), שילדים צעירים משקרים יותר (לא נכון) ושילדים מופנמים משקרים יותר (גם לא נכון – אין להם את היכולת החברתית כדי להציג שקרים מספיק אמינים).
מבוגרים – וזה לא משנה אם הם הורים, מורים או אנשי מכס – לא מצליחים לזהות שקרים ונשארים סביב 45%-60% זיהוי, תוצאה שגורמת להם להפתעה ולאכזבה וכמובן, להכריז שעם הילדים שלהם או הילדים שהם מלמדים, התוצאות כמובן יהיו שונות. גם זה לא נכון.
ילדים מתחילים לשקר בגיל 3 בערך, והם נהיים מיומנים בזה בגיל 4. כשהם לומדים להבחין בין אמת ובין שקר, הם מתנסים בזה יותר – לא פחות, כמו שאולי היינו מצפים – והם גם משקרים כתשובה לשאלה האם הם שיקרו...
ילדים עם אחים גדולים שיכולים ללמד אותם לשקר משקרים יותר מוקדם מאחרים, והם לומדים שלשקר זה מותר בעקבות האנשים שקרובים אליהם. כשאבא מבטיח לבן שלו שיילכו לראות משחק בייסבול בשבת, והוא מגלה שאמא קבעה שיעור שחיה לשבת על שעת המשחק, הוא מבין שאבא שיקר. מבחינתו, כל מידע שהוא לא נכון הוא שקר, ואם אבא משקר...
שקרים מצביעים על יכולת לתפוס את האמת, לחשוב על מציאות חליפית, ויכולת להמציא סיפור שיתמוך במציאות החליפית בצורה אמינה. ילדים שמשקרים היטב גם מקבלים ציונים גבוהים יותר בממוצע במבחני אינטליגנציה. בהתחלה הם מתחילים לשקר כדי להתחמק מעונש (לא הצצתי במחבואים, לא הרבצתי לאחותי), והם ממשיכים לשקר כדי לעזור לחבר (הוא לא שבר את החלון) וכדי לשמור סודות (דן לא אמר לי שום דבר...)
סיבה נוספת בגללה ילדים משקרים היא שאנחנו מלמדים אותם שיש מצבים בהם כדאי לעשות זאת.
אנחנו קוראים לזה נימוס, אבל זה משליך לאירועים אחרים.
אם אפשר להגיד לדודה שהעוגה טעימה מאוד (למרות שהיא לא), אפשר גם להגיד לאבא שהקלפים של פוקימון הם מחבר (ולא מדמי הכיס, חלילה...). זה יגרום לאבא להרגיש יותר טוב, בדיוק כמו שזה גרם לדודה להרגיש יותר טוב.
גם הלשנה גורמת לילדים להבין את הערך של לא לספר דברים. מבוגרים מנסים ללמד ילדים שלא יבואו אליהם עם הבעיות, שיתמודדו ויפתרו אותן בעצמם. הילד, שהתאפק והתאפק לפני שלבסוף ביקש עזרה ממבוגר, מבין שאולי בפעמים הבאות לא כדאי לו לספר. גם כך, אם היה מספר, הילדים האחרים היו יורדים עליו כ"מלשן" וכ"ילד קטן", אז אם עכשיו גם המבוגרים לא רוצים שיספר, עידן ההסתרה ממבוגרים וההכחשה הידועה "הכול בסדר" מתחילים.
ילדים צעירים חושבים ששקר זה רע כי הם מקבלים על זה עונש. רק בגיל יחסית מאוחר (סביב 11) הם מבינים ששקרים הורסים אמון ויוצרים תחושת אשמה, וגם אז, 30% מהם חושבים ששקר מביא איתו עונש אז הוא רע להם.
מה יהפוך את דעתם של הילדים ויגרום להם להבין שלהגיד את האמת זו תכונה רצויה?
אם ההורה לא רק ידגיש שלשקר זה לא טוב, אלא ידגיש שלהגיד את האמת זה מה שכדאי. ולא כדאי רק לילד – גם כדאי להורה: ילדים משקרים כי הם חושבים שהתשובה שלהם תגרום להורה להרגיש יותר טוב (הבן שלי לא הציץ, הבת שלי לא הרביצה). הורים שיגרמו לילדים להבין שיותר מההצצה או מהמכה, הם מעריכים תשובה כנה, יגרמו לילדים לשקר פחות. הילדים יידעו שההורים יהיו שמחים על אמירת האמת, וזה מה שילדים רוצים – לשמח את ההורים.
