בזמן המשחק אנחנו זוכים לאתגר האולטימטיבי. אנחנו חייבים לנצח, וזה מלחיץ.
או שאולי, זה דווקא מרגש. תלוי. האם התכוננו כמו שצריך? אם כן, אנחנו כבר לא יכולים לחכות לג'אמפ בול של המשחק הראשון.
ידענו שהמשחק השלישי בשלב הבתים באולימפיאדה יהיה מול יוון – אותה יוון שניצחה אותנו שנתיים לפני כן באליפות העולם. למדנו מההפסד הזה, השתמשנו בו כדי להשתפר, אבל לא שכחנו אותו. 6 שחקנים מאותה אליפות עולם נשארו בסגל שלנו לאולימפיאדה.
דוויין ווייד ביצע את אחד המהלכים הנפלאים של האולימפיאדה בתחילת הרבע השני של המשחק הזה:
בסיום הרבע השני היינו ביתרון 19 נקודות.
המשחק נגמר 92-69 והוכחנו לעצמנו שאנחנו יכולים לשחק הגנה מצוינת, לעשות זאת במשך משחק שלם וגם שכן, יש לנו לב!
עלינו לרבע הגמר.
אימנתי בחיי 150 משחקים בהם אם נפסיד, נלך הביתה. 90 מהם בטורניר ה-NCAA.
הזכרתי לשחקנים שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקחת שום דבר כמובן מאליו. זה לא משנה את מי ניצחנו. זה רק משנה את מי ננצח. זה לא משנה מה אחרים אומרים עלינו. שאנחנו טובים. שאנחנו דומיננטים. שזה יהיה קל.
מה שמשנה זה מה שאנחנו נעשה.
מול אוסטרליה התחלנו בצורה לחוצה, אבל סיימנו את המחצית בריצת 5-0. עשינו כמה התאמות הגנתיות בהפסקה, ופתחנו את המחצית השנייה בריצת 14-0 שעזרה לנו לברוח ליתרון שאוסטרליה לא הייתה מסוגלת למחוק.
לקראת חצי הגמר מול ארגנטינה ומאנו ג'ינובילי כבר היינו בטירוף והבנו כמה זה חשוב לאוהדים שהגיעו לצפות בנו. קובי סיפר שהלך ברחוב וראה אוהד בחולצה של בוסטון והוא כבר התכונן לכל הקללות שהאוהד הזה יצעק לכיוונו, והאוהד פשוט ניגש אליו ואמר לו "תביא לנו את הזהב." אז קובי הבין סופית כמה חשובה המטרה הזו.
"אנחנו רוצים לשחק מול ארגנטינה," אמר בראיינט לפני המשחק. "אנחנו רוצים את הזהב ואנחנו רוצים לעבור בדרך את האלופה הקודמת."
אתם זוכרים מי היה הקלעי המוביל של נבחרת החלומות המקורית שזכתה בזהב ב-"1992?" שאלתי את השחקנים.
אף אחד לא ענה.
זה היה צ'ארלס בארקלי, אמרתי להם. והוא בכלל עלה מהספסל.
אף אחד לא יזכור מי היה הקלעי המוביל של הנבחרת. יזכרו רק את צבע המדליה.
ואנחנו רוצים שזה יהיה זהב.
בסוף הרבע הראשון הובלנו 30-11 ומאנו ג'ינובילי נפצע בקרסול ולא חזר לשחק.
ברבע השני ארגנטינה ניצחה אותנו 19-29.
התאוששנו וסיימנו את המשחק עם רשימת קלעים שכללה 21 נקודות, 15, 12 לשלושה שחקנים שונים, 11 עם 10 ריבאונדים, 10 עם 9 ריבאונדים ועוד שחקן עם 7 אסיסטים.
הגענו לגמר מול ספרד של פאו גאסול.
חשבתי איך לעזור לשחקנים להיות מוכנים.
אמרתי להם "תהיתי אם הדבר הנכון יהיה לבוא לפגישה עטוף בדגל שלנו ואז לקרוע אותו מעליי ולהישאר בבגד ים ספידו עם הפסים והכוכבים."
הם פרצו בצחוק. חלק מהם בגועל...
"אבל החלטתי לא לעשות את זה..."
חשבנו על זה והחלטנו להתאמן. שחקני NBA רגילים לשחק כמעט כל יום במהלך העונה. זה הופך להיות משעמם. כתוצאה מכך האימונים הופכים להיות זמן לעשות צחוקים ולזרוק מהחצי.
בואו לא נזרוק מהחצי היום, אמרתי להם. לברון הנהן בהסכמה.
בואו נתאמן כמו שאנחנו הולכים לשחק בגמר.
תהינו אם ללכת לצפות במשחק על הזהב של נבחרת הנשים בכדורסל. המשחק היה אמור להתחיל בשעה 22:00, וזה מעט מאוחר יום לפני המשחק שלנו על הזהב. החלטנו ללכת.
טוב שהחלטנו ללכת. בילינו ערב נהדר יחד וקיבלנו השראה מהזכייה של הנשים בזהב.
שנים של הכנה בשביל משחק אחד של 40 דקות.
אני מתכונן למשחקים על ידי כתיבת תזכורות לעצמי על פתקי נייר קטנים. תזכורות על ההתקפה מול ההגנה של היריבה, תזכורות על ההגנה מול ההתקפה של היריבה. זה ממקד אותי. אני לא יכול להתווכח עם השופטים. אני לא יכול לבהות בדגל או לחשוב לעצמי כמה חשוב המשחק.
ממוקד רק ברגע הנוכחי.
כל כך התרגשתי בזמן נגינת ההמנון שבכיתי.
התחלנו עם בעיית עבירות והספרדים לא החטיאו. במחצית הובלנו 69-61. כן כן. ספגנו 61 נקודות ב-20 דקות. האם ההגנה שלנו הכשילה אותנו?
לא. ההתקפה של הספרדים פשוט הייתה יוצאת מהכלל.
היינו רגועים בחדר ההלבשה. קובי הודה לדוויין ווייד ולטיישון פרינס שנכנסו במקומו ועשו את העבודה. אחרים פירגנו לשחקנים נוספים. קובי סיים ואמר "תזכרו – אנחנו ראינו את המיטב של ספרד, אבל ספרד עוד לא ראתה את שלנו."
ספרד התחילו את הרבע הרביעי בריצת 0-7.
8:23 דקות לסיום המשחק, 2 נקודות הפרש לנו, פסק זמן.
יש זמנים בהם צריך לשרטט תרגיל ויש זמנים צריך לתת להם לשחק בעצמם.
והם יצאו לשחק.
סיימנו את המשחק בקור רוח, ניצחנו 118-107.
זכינו בזהב.
"אמרתי לך שאנחנו צריכים להתאמן ברצינות אתמול," אמר לי טיישון פרינס. והוא צדק.
