יום אחד תלמיד בכיתה ח' התלונן למורה שלו, ארין מקארתי, שהטקסט שהם התבקשו לקרוא בשיעור היסטוריה לא מדויק.
בעיה? לא ממש.
מקארתי יודעת. היא נתנה להם לקרוא טקסט מספר לימוד משנת 1940.
התלמיד שם לב. האחרים לא. הם פשוט קיבלו את מה שכתוב בספר כמובן מאליו.
וכולנו, בצורה כלשהי, עושים זאת. לפעמים עם ספרים, לפעמים עם מומחים או מורים, לפעמים עם סרטון באינסטגרם.
הילדים למדו משהו חשוב יותר מאשר עוד כמה עובדות היסטוריות.
הם למדו שיש נקודות מבט שונות ושחומר הלימוד משתנה לפי מי שכותב אותו.
מקארתי גם כתבה ספר לימוד שלם מן העתיד ונתנה לילדים ללמוד ממנו.
אחד הבנים שם לב שהספר מכיל רק נשים וילדות.
"דווקא יש שם בן אחד," אמרה לו מקארתי. יש בעתיד בנים, הם פשוט לא עושים שום דבר חשוב.
נקודת המבט של המין הנשי עברה בצורה חדה לילד.
העובדה שמשהו פופולרי לא אומר שהוא נכון, וגם העובדה ששומעים משהו הרבה פעמים לא הופכת אותו לנכון.
עוד משהו ששווה לחשוב עליו הוא הרצאות.
אנחנו מרגישים שאנחנו לומדים מהן.
אנחנו לפעמים אפילו נהנים מהן(!) כשהמרצה כריזמטי או מעניין.
אבל אנחנו לא לומדים מהן כמו שיכולנו ללמוד אם היינו מכינים בעצמנו שיעור בנושא כדי ללמד אחרים, או מתנסים בנושא באופן פעיל.
כשהמסר מעורר השראה, אנחנו לומדים פחות.
בספר, אדם גרנט מספר על מרצה שלא זכה ללמוד אצלו, והמרצה הזה היה מלמד כל שנה קורס אחר.
הוא היה חוקר סקרן ואמר בנושא: "אני מבצע את החשיבה שלי באמצעות הקורסים שאני נותן. כשמציגים השקפה מצוחצחת ומעובדת, הסטודנטים לא זוכים בהזדמנות לראות איך מתגבשת עבודה פילוסופית בזמן אמת, ולא לומדים לעשות אותה."
כשתלמידים מתמודדים עם בעיות מורכבות, מאוד קל למורה לבוא ו"להציל" אותם, לפתור להם את הבעיה או לענות להם על השאלה. אבל אז המורה הוא זה שלומד.
ג'ינו אוריימה, מאמן הכדורסל בעל המספר הרב ביותר של אליפויות מכללות אי פעם, נוהג להגיד לשחקניות שהוא מאמן Figure it out.
בעולם האמיתי, אנחנו יוצרים ומקבלים משוב לא רק מה"בוס" שלנו, אלא גם מאלה שנמצאים לידנו במשרד או במגרש.
אנחנו צריכים לעשות את העבודה שלנו ולהיות מוכנים לקבל משוב לא רק מהמאמנת, אלא גם מהשחקניות שלצידנו.
הן צריכות לדעת מספיק כדי להיות מסוגלות לתת לנו משוב איכותי.
אנחנו צריכים לדעת לקבל משוב ולהשתמש בו כדי להתקדם.
השיפוט יהיה על המעשים שלנו, ולא עלינו כאדם.
התפקיד שלנו בתור מחנכים, מאמנים, מורים, הורים הוא לאפשר להם לשאול שאלות, לחקור, לקבל משוב ולהשתמש בו ולפתח הרגלי חשיבה שישרתו אותם בעתיד.
אולי אנחנו לא נחיה כבר, אבל הם יקבלו מיומנויות שיעזרו להם בכל תחום בו יבחרו לעסוק.
