אנחנו לא אוהבים לטעות ומתקשים לשנות את דעתנו, אבל אי אפשר להתקדם בלי אלה.
אנחנו יוצאים לדרך ומעדכנים את waze ביעד שלנו. הוא נותן לנו הערכת זמן להגעה ליעד.
במהלך הנסיעה הוא מתעדכן. הוא מתאים את עצמו למהירות הנסיעה שלנו, לפקק שנוצר בגלל תאונה ועוד.
"ברור ש-waze צודק בסופו של דבר, הוא כל הזמן מתעדכן." שמעתי יותר מפעם אחת.
אולי כדאי שננסה את זה גם על עצמנו.
מאמן הכדורעף הידוע ג'ון קסל סיפר שהרופאים שבאו לצפות בו מאמן אמרו לו "אצלנו אם אחרי שנתיים אתה מנתח באותה צורה, אפשר לתבוע אותך על רשלנות רפואית."
דניאל כהנמן, החוקר הישראלי המפורסם שזכה בפרס נובל בכלכלה, העיד על עצמו:
"תמיד הרגשתי שרעיונות זה משהו שאפשר למצוא בקלות. אם היה לך רעיון שלא הסתדר, לא היה צורך להיאחז בו, פשוט ללכת למצוא אחד אחר."
הוא חשב על עצמו כאדם שיותר מהכול נהנה לשנות את דעתו. "אני נקשר לרעיונות שלי רק על תנאי."
האם אנחנו מאמנים באותה צורה שאימנו אותנו כשהיינו שחקנים?
האם אנחנו מאמנים באותה צורה שאנחנו אימנו לפני 10 שנים?
מה שינינו?
כשאנחנו שומעים מידע חדש על נושא שלא ממש חשוב לנו או שאנחנו לא מרגישים שאנחנו מבינים בו, התגובות בדרך כלל הן "באמת?", "ספר לי עוד!", "וואו!"
כשאנחנו שומעים מידע חדש על נושא שחשוב לנו מאוד, או כזה שאנחנו מרגישים טובים בו, אנחנו בדרך כלל חוסמים את עצמנו מללמוד.
אנחנו גם מתקשים להתנתק.
אנחנו מתקשים להפריד את ההווה מהעבר, ואנחנו מתקשים להפריד את המחשבות והאמונות שלנו מהזהות שלנו.
איזה מוזר לחשוב על זה שבגיל 39 אני אותו אדם שהייתי בגיל 30.
איזה מוזר זה לחשוב שאם אני רוצה לעזור לספורטאים ולמאמנים להתפתח אז אני חייב להתנהג כמו שהתנהגתי לפני 10 שנים.
הרי למדתי דברים חדשים - על עצמי, על העולם, על מקצוע האימון - למה שאתנהג בצורה זהה?
אם אני רוצה לעזור, אז כדאי לי להשתמש בידע הכי עדכני והכי שלם כדי לעזור.
מהי כבר הדעה שלי לעומת העובדות?
פסיכולוגים שחקרו את הנושא גילו שהודאה בטעות לא גורמת לנו להיראות פחות מוכשרים.
זהו מפגן של כנות ושל מוכנות ללמוד.
מדענים חושבים שאם יודו בטעות שהמחקר שלהם ייפגע, אבל ההיפך הוא הנכון: הם נתפסים באור טוב יותר כשהם מכירים בנתונים חדשים ולא מכחישים אותם.