לכולנו יש איזשהו מושג לגבי מה חשוב לנו ומה אנחנו רוצים.
זה נכון לגבי הקריירה שלנו, לגבי בני הזוג שלנו, כמות ילדים, מקום מגורים ועוד.
זה יכול לעזור לנו להציב מטרות ולהשיג אותן, וזה יכול גם לגרום לנו להתעלם מאפשרויות חלופיות.
אנחנו לא יודעים מה יכול להביא איתו הזמן, ואולי בכלל נרצה לעסוק בתחום אחר, או לגור במקום אחר, או לחיות עם אדם אחר (או לבד).
לפעמים אנחנו ממשיכים באותו תחום (למשל, מערכת יחסים זוגית או נתיב קריירה) רק כי אנחנו לא רוצים לוותר על כל מה שהשקענו. זה יכול להיות כלכלית, אבל זה יכול להיות גם מנטלית.
המונח הכלכלי הוא עלות אבודה והמונח הפסיכולוגי המקביל לו הוא הסלמת מחויבות.
כבר התחייבתי בעבר למשהו, אני חייב להמשיך עם זה ולהיות עוד יותר רציני, כי חבל על כל מה שכבר השקעתי.
יש אנשים שמבלבלים גריט עם הסלמת מחויבות.
זה שיש לי תשוקה ואני מסוגל להתמיד במשהו זה מעולה וזה יכול לגרום לי להצליח.
אם אני מתמיד אבל עושה זאת ללא תשוקה, אני גורם לעצמי נזק.
מישל אובמה פעם כתבה שהיא חושבת שזה מוזר לשאול ילד או ילדה מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים.
כאילו "להיות גדולים" זה משהו שאי פעם מגיעים אליו וברגע שאנחנו "גדולים" אנחנו כבר לא משתנים ולא יכולים להתפתח או להשתנות.
גם אם בחרנו, עדיף לאבד את מה שהשגנו בשנתיים האחרונות, מאשר לבזבז את 20 השנים הבאות.
בהמשך לאותו נושא, אנחנו לא משתנים המון מרגע לרגע.
אם נחליף עבודה או בני זוג, או אם נעבור לארץ אחרת, עדיין נהיה אנחנו.
מה שגורם לנו אושר הוא המעשים שלנו.
הפעולות שלנו, לא הסביבה שלנו, הן אלה שמעניקות לנו משמעות.
ולסיום ציטוט שאני מאוד אוהב וכבר הבאתי בפוסט אחר בעבר:
לכתוב את תכניות חיינו זה "כמו לנהוג בלילה בערפל. אנחנו רואים רק את מה שפנסי המכונית מאירים, אבל נוכל לעשות כך את כל הדרך."
