המפיק המוזיקלי ריק רובין בתובנות על תחרות, על טעויות, על למידה ועל סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.
זה החלק הרביעי.
כשאנחנו שומעים או רואים הצלחה של מישהו אחר וזה מניע אותנו ליצור משהו בעצמנו, זו לא תחרות. זה שיתוף פעולה.
כשאנחנו משתפים פעולה ויש מתח, רוב הזמן המתח הוא בריא ויכול לעזור ליצור.
כל עוד אנחנו לא נעולים על "הדרך שלי או כלום" אנחנו יכולים להיעזר בחילוקי דעות כדי להתקדם. היצירה תהיה שלמה יותר וקרובה יותר לפוטנציאל שלה.
העורך הוא אדם שמניח את האגו בצד.
אמנים גדולים יכולים ליצור אמנות נהדרת אבל בגלל אגו - שמתקשר לחוסר הרצון להיפרד מחתיכות מחלקים מהיצירה שלהם - למנוע מהיצירה למצות את הפוטנציאל שלה.
העורך הוא לא כמו המבקר הפנימי ששופט את היצירה וגורם להרגשה רעה.
העורך לוקח צעד אחורה, מסתכל על היצירה בשלמותה ותומך בפוטנציאל המלא שלה.
רוב הזמן מה שנראה כמו ביצוע ספונטני יפהפה הוא בעצם תוצאה של שנים של עשייה ומאמץ.
עם זאת, אין שום ערך מוסף ליצירה שנעשתה במשך שנים על פני יצירה שנעשתה במשך כמה דקות או שעות.
אחת לא יותר טובה מהשנייה, והשנייה לא יותר טובה מהאחת.
שתיהן טובות ואנחנו יכולים ליהנות משתיהן.
יש חשיבות להיות נוכח ברגע, אבל אי אפשר שכולם יהיו נוכחים ברגע.
צריך מישהו שיתעד.
לא תמיד נזכור כל משפט, כל אמירה, כל צליל.
בעוד שבועיים, כשנרצה להשתמש בדברים שעלו בפגישה, נצטרך את התיעוד.
כשאנחנו לא בטוחים איזו מהאפשרויות אנחנו מעדיפים, כדאי להטיל מטבע.
כשהמטבע באוויר, לרוב אנחנו נשים לב להעדפה מסוימת.
ההגרלה עזרה עוד לפני שהמטבע נחת ביד שלנו.
כאשר ביצירה שלנו יש 5 טעויות, היא עוד לא מוכנה.
כאשר יש בה 8, יכול להיות שהיא מוכנה.
יש אמנית שכתבה את כל השירים שלה במשרד מבולגן שלא סידרו אותו 30 שנה. היא מסרבת לסדר אותו כי זה עובד לה.
דוקטור סוס כתב את הספרים שלו כאשר הוא יושב עם העורך. הם בחרו כל פעם כובע מיוחד אחר מארון הכובעים המיוחדים וישבו ובהו זה בזה עד שההשראה הגיעה.
הסופר צ'ארלס דיקנס תמיד ישן עם ראשו צפונה.
כל אחד ומה שהוא מאמין בו.
יש אנשים שמאמינים שאמנות יוצרים בעזרת עבודה קשה לאורך זמן.
זה נכון.
אבל זה לא מספיק.
צריך גם לנוח.
צריך גם להניח את העשייה ואת המחשבות בצד ולחזור אליהן במועד אחר.
ההתאוששות תגרום לנו להשתפר.
העצה "להיות עצמך" היא לא מספיק מפורטת.
איזה עצמי? עצמי כאמן? עצמי שנולד להורים שלי? עצמי בעבודה? עצמי עם חברים?
עצמי של לפני 12 דקות? עצמי של לפני שנה וחצי? עצמי של גיל 17?
עצמי רעב? עצמי עייף?
כאשר אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים על עצמנו, אנחנו שוללים מעצמנו אפשרויות.
האמת מתמוטטת ומתאימה את עצמה לעקרונות שהמצאנו.
בתור אמנים, אנחנו צריכים לזנוח את הסיפורים האלה ולצעוד בשביל שלנו בעזרת הסקרנות שמנחה אותנו.
אמנות מגיעה עמוק יותר לתוכנו מאשר מחשבות. עמוק יותר מאשר הסיפורים שלנו לעצמנו.
היא שוברת קירות פנימיים ועוזרת לנו לגלות דברים.
אם נזוז הצידה וניתן לאמנות שלנו למלא את תפקידה, נתקרב לאמת ולכנות.
ומי יודע אם נמצא שם מה שציפינו.
זה לא משנה באיזה שלב אנחנו בקריירה, תמיד טוב להתקדם.
אפשר להתאמן, אפשר ללמוד, אפשר לחקור. אמנות היא הרבה יותר נרכשת ונלמדת מאשר מולדת. אנחנו תמיד יכולים להשתפר.
"אם אתה כבר לא סטודנט, אין לך זכות לקרוא לעצמך פרופסור." - ארן אנדרסון.
אמנם מטרתו של האמן היא להיות ענק בתחומו, אך יש לו עוד מטרה - תמיד להתקדם.
תמיד קדימה.
