על נוכחות:
מה זה אומר להיות נוכח ברגע?
זה אומר שהמודעות שלנו והגוף שלנו באותו המקום.
אם אני יושב עכשיו ומקליד אבל לא שם לב כיצד הגוף שלי מרגיש על הכיסא או איך האוויר נכנס ויוצא מהנחיריים, אני לא לגמרי נוכח. איך אני יכול להיות נוכח אם שכחתי מהגוף של עצמי?
מצחיק לחשוב שאנחנו כל כך מפחדים מה יקרה לגוף שלנו כשנמות, אבל כל עוד יש לנו אותו כשאנחנו בחיים, אנחנו בעיקר מתעלמים ממנו.
הקריירה של הבודהה היא להיות
כשאנחנו עוזרים לאחרים, חושבים עליהם, דואגים להם, אנחנו בודהה. זו הקריירה של הבודהה.
אם אנחנו מצפים שהמורה שלנו יהיה איתנו כל הזמן, אנחנו מפספסים את הנכס הכי גדול של המורה.
המורה יכול להיות איתנו בכל מקום אליו נלך - ברוחו. אין צורך להיאחז בדמות הגופנית שלו. ואם יש צורך להיאחז בדמות הגופנית שלו, מה זה אומר על הדמות הרוחנית שלו?
"כשהייתי בן 80 שאלו אותי אם תכננתי לסיים את חיי כמורה רוחני. עניתי שההוראה היא הדרך בה אני חי את חיי. המסר הוא הדרך בה אני חי את חיי. כל עוד אמשיך לחיות את חיי בצורה קשובה, אני עדיין מלמד."
אם אני סובל, איך אני יכול לעזור לאחרים לא לסבול? אם אני חולה, איך אני יכול לעזור לאחרים להרגיש טוב?
תמיד חשבתי על הזמן שלי כזמן לעשות דברים. במהלך החיים שלי הבנתי שהזמן שלי הוא הזמן להיות.
להיות שלווה. להיות רוגע. להיות ביטחון.
שלום הוא לא משהו שצריך לקוות לו. שלום הוא משהו שאנחנו יכולים להיות ברגע זה. המנהיגים שלנו יכולים וצריכים להיפגש זה עם זה, אבל שלום יכול להתחיל אצל כל אחד מאיתנו.
גם חלום הוא לא אירוע שמתרחש יום אחד, ומתממש בסופה של דרך. חלום יכול וצריך להיות מוגשם כל יום. כל צעד קדימה, כל נשימה, כל פעולה בנושא שחשוב לנו - הם החלום.
התלמידים שלי מדברים ונותנים הרצאות לא פחות טובות ממני. כשהם מדברים אני רואה את עצמי בהם. הם ההמשכיות שלי.
יש ביטוי שאומר "בכל פעם שמספר אנשים נאספים יחד כדי להיזכר בי או לדון בדברים שאמרתי ועשיתי, אני נוכח שם ביניהם." וזה נכון לא רק לאלוהים או לישו או לבודהה. זה נכון גם עבורנו, וטוב נעשה אם נחיה חיים שאחרים ירצו להמשיך להרהר בהם, גם אחרי שגופנו כבר לא יהיה קיים.
על שינויים:
למרות שאנחנו נראים דומים לעצמנו, אנחנו כל הזמן משתנים.
אין בנו חלק שנשאר אותו הדבר. כל תא שלנו בגוף מתחלף, אנחנו גובהים ואז מפסיקים לגבוה, השיער צומח ונושר, נוספים קמטים, שרירים גדלים ומצטמקים, שומן מתווסף ונעלם. אנחנו לא מארגנים הלוויה כל פעם ששערה נושרת, ולא חוגגים יום הולדת כל פעם ששערה צומחת מחדש. וכמובן, בלי מוות אין חיים. אם הזרע לא יוותר על חייו, הוא לא יהפוך לפרי. אם לא נתעורר, לא נוכל להגשים חלומות. אפילו החלמה מתרחשת רק אחרי שנפגענו, אבל גם החלמה מתבססת על כך שדברים משתנים.
ובאותה צורה, התעוררות הנפש תלויה בסבל שאנחנו חווים.
אם לא יהיה סבל, לא נוכל להתעורר מהמציאות שלנו. והתרגול צריך להיות יומיומי. זה אומר שאנחנו צפויים לחוות סבל וללמוד להתמודד איתו על בסיס יומיומי.
הסתכלו על תמונה של עצמכם מגיל 5. אנחנו לא חושבים אותו הדבר, אנחנו לא מתנהגים אותו הדבר. אנחנו לא נראים אותו הדבר. אבל אנחנו מרגישים שזה אנחנו.
האם היום בו נולדנו הוא היום בו התחלנו לחיות?
הרי היינו בחיים גם יום לפני כן ברחם של אמא שלנו.
וגם יום לפניו.
היום בו יצאנו מהרחם הוא שאפשר לציין את ההמשכיות שלנו - ממצב אחד למצב אחר.
כל יום הוא יום כזה.
ויחד עם זאת, לא משנה כמה מתקדמים יהיו הכלים המדעיים שעומדים לרשותנו, לא נוכל למצוא "נשמה" או "עצמי".
הכול חולף.
אפילו אהבה משתנה.
היינו רוצים שיאהבו אותנו כמו שאנחנו תמיד, אבל אנחנו משתנים.
היינו רוצים שהאדם שאנחנו אוהבים כל כך יישאר כמו שהוא. אבל הוא משתנה, ואיתו האהבה שלנו.
אם אנחנו רוצים לטפס בסולם, אנחנו צריכים להניח לשלב הקודם כדי לעבור לשלב הבא.
כך גם עם הדעות והמחשבות שלנו.
בין אם זה מיינדפולנס או כל תחום אחר, הדעות והמחשבות שלנו עשויים להשתנות, להתעצב מחדש, להשתפר או להתדרדר. אנחנו צריכים להיות מוכנים לקבל זאת אם אנחנו רוצים להתקרב לאמת.
אין "עצמי" שמת. אין גוף שלם שמת. יש רק המשכיות.
תמיד קדימה.
