האם כדי להיות הכי טובים כדאי לנו להתמחות, או אולי דווקא ללמוד תחומים שונים מהנושא בו אנו עוסקים?
דיויד אפסטין ומלקולם גלדוול כתבו ספרים שאני מאוד אוהב לקרוא ולמדתי מהם הרבה.
במאמר קצר משותף הם בוחנים נושא מעניין שחשבתי שכדאי לחלוק איתכם – ספורטאים, ספורטאיות, מאמנים, מאמנות וכל מי שנהנה מספורט ומהחיים סביבו.
לפני כמה שנים גלדוול ראיין את הווארד טמין. טמין בדיוק זכה בפרס נובל בזכות הגילויים שלו בביולוגיה מולקולרית, ובזמן הראיון דיבר על דברים שקשורים לפילוסופיה ולספרות.
גלדוול ואפסטין כותבים שאנחנו מבחינים שאנשים כמו טמין יודעים הרבה דברים מעבר לתחום שלהם. אבל מי קבע שזה "מעבר לתחום"? מי קבע שידע בספרות הוא מעבר לתחומו של המדען?
הגילוי של טמין עבורו קיבל פרס נובל היה כל כך נועז – הוא ערער על משהו שנקרא "הדוגמה המרכזית" (the central dogma) – שהיית חייב דימיון כדי להגות אותו. ואיפה מוצאים יותר דימיון מבספרות?
תחומי העניין של טמין לא היו חיצוניים לתפקידו בתור מדען. ניתן אפילו לטעון שהם עמדו לשירותו בתפקיד הזה.
קבוצת חוקרים חקרה באותם ימים את "אפקט טמין". נתנו לסטודנטים לרפואה העשרה באומנות, או ליתר דיוק, איך מסתכלים על אומנות. ניסו לבדוק האם לימודים שנחשבים רחוקים מתחום הרפואה יעזרו לסטודנטים לאופתלמולוגיה (רפואת עיניים).
התשובה הייתה כן, באופן משמעותי.
לקחו סטודנטים לרפואה ולימדו אותם תחום שונה משמעותית מהמקצוע בו הם עתידים לעסוק, וזה הפך אותם לרופאים טובים יותר.
אמנם אלו רק 36 סטודנטים, אבל ההשלכות מרחיקות לכת. עד עכשיו ברפואה המגמה הייתה להתמחות יותר ויותר ככל שעוברות השנים. יש רופאי-לב שמתמחים רק בחדר אחד של הלב... ואולי כדאי דווקא ההיפך!
בדומה, גם הטניסאים באקדמיה המפורסמת בעולם בפלורידה מתחילים טניס בגיל 5 או 6. הטניס, כמו הרפואה ותחומים אחרים, צריך לעמוד בדרישות העידן שאנחנו נמצאים בו ולהתמחות. האמונה היא שכדי להיות שחקן טניס גדול צריך לשחק המון טניס.
קבוצת החוקרים שחוקרת את "אפקט טמין" רוצה שנחשוב על כך שאולי צריך תקופת הכנה מאוד גדולה כדי להיות שחקן טניס גדול, אבל שאולי לא כל ההכנה הזאת צריכה להיות על המגרש.
ידוע כבר שנים גם שבתחום המדע ידוע כבר מספר שנים שמדענים שמצליחים יותר הם גם בעלי עניין בתחומים מגוונים יותר, ומבין אלה, מי שזוכים בפרס נובל הם בעלי תחומי עניין עד פי 22(!) מאלה שלא.
גם ספורטאים יכולים להפוך לגדולים אחרי מגוון רחב של פעילויות בילדות.
גם גלילאו גליליי הסתכל על הירח ולא ראה עיגול חלק אלא אור וצל, בדומה להכשרה שרכש כאמן. כתב עליו מארק פיטרסון: "נראה הגיוני שמי שיש לו הכשרה בראיית דברים, ושחושב על התהליך של הראייה, רואה יותר דברים ורואה אותם טוב יותר."
סטודנטים לרפואה לומדים בעיקר חוקים, רשימות ואלגוריתמים. הצרה באלגוריתם היא שהוא יכול לפתור רק בעיות שהוגדרו בתוכו מראש.
ומה אם יש בעיה חדשה לפתור?
אז נכון, ישנה מגבלת זמן ואולי מגבלות אחרות של משאבים – אי אפשר ללמד את כולם הכול. אבל המחקר המדובר שופך אור על הסגנון בו אנחנו בוחרים ללמד ולהכשיר אנשים, ומציע אפשרות חדשה, ואם אנחנו מאוד עסוקים בשיפור ביצועים וכל חלקיק אחוז עשוי לעזור, הנה תחום שאפשר להתחיל בו עכשיו.
באוגוסט 2019 כתבתי פוסט בנושא דומה על אמירה של ניל גיימן, סופר שאני מאוד אוהב לקרוא.
