מה עובר בראש של נערים ונערות מתבגרים? למה, עבור המתבגרים, להתווכח עם המבוגרים זה סימן לכבוד ומשהו שיכול לעזור לבנות את מערכת היחסים, וגם איך הם משקרים, על מה, ולמה.
לפרק הקודם - החיפוש אחר אינטליגנציה בגן הילדים - לחצו כאן.
במחקר מעניין שנעשה על ידי חוקרת בעזרת סטודנטים בני 20 על אוכלוסיית תיכוניסטים בני 16-18, נמצא שנערים ונערות משקרים על בערך שליש מרשימה של 36 נושאים. הם משקרים בנוגע לדברים עליהם הם מוציאים את דמי הכיס שלהם, איזו מוזיקה הם שומעים, עם מי הם יצאו, האם נהג ברכב אדם שיכור, לגבי יחסי מין, לגבי שיעורי בית... לגבי הרבה דברים.
96% מהנערים והנערות במחקר הודו בכך שהם משקרים להורים שלהם.
הסיבה העיקרית לשקרים היא לא ניסיון להתחמק מעונש. היא דווקא רצון לשמור על מערכת יחסים טובה עם ההורים, שלא יהיו מאוכזבים.
ההורים, מצדם, חושבים שאם הם יהיו קשוחים וקפדניים, הילדים שלהם יספרו להם פחות ויסתירו יותר. הם מעדיפים להציב פחות חוקים ולהיות מסוגלים לעזור במקרה של בעיה, מאשר לא לדעת כי הילד מסתיר.
כשאין חוקים, הילדים חושבים שלהורה לא אכפת. יותר מדי חוקים לא הופך את הילדים ליותר מרדניים.
ההורים שמציבים מעט חוקים ואוכפים אותם ברצינות הם גם ההורים שהכי דואגים והכי אכפתיים לילדים שלהם ומנהלים איתם הכי הרבה שיחות. ילדים להורים כאלה משקרים להם פחות.
הילדים מעדיפים להסתיר דברים כי הם רוצים לפתח זהות משל עצמם, להסתדר לבד ולהתגבר על דברים. בקשת עזרה מהורה או וידוי על מעשה מעידים על כך שהילד לא מסוגל להסתדר בעצמו. השנים הכי משמעותיות בהיבט הזה הן 14-15, כאשר יותר ילדים מתנהגים כך בגיל 11 מאשר בגיל 18.
המחקר גם הביא את הצוות להבין שנערים ונערות שותים אלכוהול ומעשנים סמים כי משעמם להם. זה לא מספיק להגיד לילד לא לשתות או לעשן. צריך לעזור לו ל מצוא משהו מעניין עם הזמן שלו.
התכנית מדדה רמות שעמום ורמות מוטיבציה, ועזרה לילדים מגיל 13 להבין אם הם משועממים כל הזמן או רק נמצאים במצב רגעי של שעמום, ועזרה להם גם ללמוד על המוטיבציה שלהם – האם הם עושים משהו כי הוא מעניין, כי אמא רשמה אותם והם חייבים או כי החברים כולם הולכים.
הילדים שהיו משועממים יותר מאחרים, לא היו אלה עם יותר זמן פנוי. גם ילדים עם מעט זמן פנוי אבל בלי מוטיבציה פנימית, כאלה שההורים שלהם קבעו להם את כל הפעילויות, היו משועממים מאוד. הם פשוט היו רגילים שמישהו אחר ממלא להם את הזמן. הם לא ידעו מה לעשות איתו בעצמם.
ואחרי מעקב של 4 שנים, הסתבר שהתכנית עובדת מספיק בשביל הצלחה ברמה הסטטיסטית, אבל שהיא לא מאוד עוזרת מעבר למה שהילדים עושים עבור עצמם ללא התכנית.
האם יכול להיות שנערים פשוט נועדו להיות משועממים?
מחקר מעניין שנערך בעזרת משחק וידאו בתוך מתקן fMRI, הראה את זה בדיוק.
ילדים שזכו בפרסים תוך כדי המשחק, התלהבו מאוד ללא קשר לגודל הפרס.
מבוגרים שזכו בפרסים תוך כדי המשחק, התלהבו יותר ככל שהפרס גדל.
נערים שזכו בפרסים לא כל כך התלהבו מפרסים קטנים או בינוניים. למעשה, הם אפילו איבדו התלהבות... אבל כשהגיע פרס גדול, הם התלהבו כמו שהילדים והמבוגרים לא התלהבו בשום שלב.
עוד דבר שבלט הוא זה: כאשר הילדים זכו בפרס גדול והמוח הצביע על הנאה עצומה, החלק במוח שאחראי על הערכת סיכון והשלכות הלך והתעמעם.
רצון גדול לפרסים ענקיים וחוסר בתשומת לב לסיכונים והשלכות? נשמע כמו רוב המתבגרים שאנחנו מכירים. המוח שלהם פשוט לא מגיב לריגושים באותה צורה כמו מוח של ילדים. הוא צריך גירוי הרבה יותר חזק כדי לשחרר את אותה התגובה.
כמה חזק? ובכן, הם צריכים לנסות. הם לא יכולים להרגיש שלהשתכר זה רעיון רע, כי הם אף פעם לא חוו את זה. הם צריכים לחוות את זה כדי שבפעם הבאה תהיה נקודה להתייחס אליה.
מצד אחד, הם ישמחו ללכת לשחות עם כרישים.
מצד שני, אם נערים אחרים יגלו שהם אוהבים להקה שלא נחשבת מגניבה באותו רגע...
איך אפשר להשתמש בצד השני כדי לעזור להם עם הצד הראשון?
אצל הורים בתוך הראש ההיפך משקר זה אמת. אצל מתבגרים ההיפך מלשקר זה להתווכח.
הם מנסים לשכנע את המבוגר האחראי, להזיז אותו מעמדתו, וזה אומר שהם אומרים את האמת. נערים ונערות מתווכחים עם בעל(ת) הסמכות כי הם יודעים אצל מי נמצאת הסמכות. הם משתמשים בזה כדי לבדוק כמה באמת אכפת להורה מהנקודה המדוברת וכתוצאה מכך, כמה אכפת להורה מהם.
הוויכוח (שלפעמים הופך לריב) נשאר כחוויה שלילית אצל ההורים הרבה יותר זמן ובעוצמה יותר גדולה מאשר אצל המתבגרים.
הורה שמסוגל לעמוד על שלו, אבל למצוא היגיון בדברי המתבגר/ת ומדי פעם לשחרר קצת יותר חבל, יהיה הורה שזוכה גם לציות לחוקים, גם לשיתוף פעולה, וגם למתבגר/ת שמעריכים אותו ולא מרגישים צורך לשקר.
