כשהייתי בתחילת דרכי בתור מאמן, מדי פעם הייתי פונה לקבוצה ושואל "יש למישהי שאלה?"
רוב הזמן אף אחת לא הייתה מרימה את היד. הייתי בטוח שהסברתי מעולה.
טעיתי.
התרגיל היה מתחיל והשחקניות לא היו מבצעות מה שביקשתי.
אז שיניתי קצת.
במקום לשאול אם למישהי יש שאלה, אמרתי שעכשיו זה הזמן לשאול שאלות, או אפילו שאולי פספסתי בעצמי משהו בהסבר ואני בטוח שיש שאלות וזה זמן מעולה לשאול אותן.
מספר הידיים שהתרוממו גדל משמעותית.
הבנתי שהשאלה "האם למישהי (או מישהו...) יש שאלה היא שאלה טיפשית.
אני מאמן נערים ונערות, ילדים וילדות. הלחץ החברתי מונע מהם להודות שהם לא הבינו או גורם להם לחשוש להיות במוקד תשומת הלב.
וזה נכון גם כשהם מתבגרים...
עם זאת, אנחנו רוצים שהם ישאלו, יהיו סקרנים, ילמדו דברים חדשים, יהיו students of the game.
הניסוח המחודש לשאלה עזר לשחקניות ולשחקנים להרים יד. ציפיתי שיהיו שאלות. הציפיה שלי – יותר שאלות – הפכה לנורמה.
ויש עוד שאלות טיפשיות:
"הכול הולך בסדר?" רומז לאדם השני שאני מצפה שהכול יילך בסדר. הרוב לא יעז לומר אחרת.
"אתה מתקשה במשהו?" בדרך כלל יגרור תשובה שלילית מפחד לחשוף חולשה. אולי עדיף לשאול "במה אתה מתקשה כרגע?"
הניסוח הזה מניח שהקושי הוא הנורמה, לא היוצא מן הכלל.
במחקר שבדק סוגי שאלות וההשפעה שלהן על סוגי התשובות, המשתתפים היו צריכים למכור iPod שהתקלקל בעבר ומחק את השירים שהיו בתוכו. החוקרים בדקו אילו סוגים של שאלות גרמו למשתתפים במחקר לספר על הקלקול.
"מה אתה יכול לספר לי על ה-iPod?" גרם ל-8% בלבד מהמוכרים לספר על הבעיה.
"אין לזה בעיות, נכון?" הגדיל את אחוז המוכרים ששיתפו בבעיה ל-61%.
"אילו בעיות יש לזה?" הוביל לכך ש-89% סיפרו על הבעיה של ה-iPod.
כאשר אנחנו משנים את השאלה שלנו, אנחנו משנים גם את התשובה שנקבל.
הטור הזה פורסם בעבר בניוזלטר שאני שולח לרשימת התפוצה שלי. אם אתם לא רשומים אליה, מוזמנים להצטרף בלחיצה כאן.
