אני לא בטוח לגמרי איך זה קרה, גם לא זוכר בדיוק מתי. קיץ 2005 יהיה הגדרה טובה ככל הגדרה אחרת. למגרש מלא בילדים בני 15 היא הגיעה. בת 11. כדורסלנית.

לרוב מלווה באביה; איש יקר, לא מגולח, מעיל דובון מעל חולצת כפתורים משובצת וג'ינס פשוטים. תמיד עם שקית ובקבוק מים בשבילה. מה חשב לעצמו כשלחץ לי את היד בפעם הראשונה איני יודע, אבל לבחור בן 21 לחיצת יד חמה כזו היתה דבר שלא בשגרה, מה גם שהורים לא הרבו לבקר במגרש.

ובכן, לומר שהורים לא הרבו לבקר במגרש יהיה לשון המעטה. את מספר הפעמים בהן הורים הגיעו למגרש, יוסף טרומפלדור יכול למנות על אצבעות שתי ידיו. והנה, אותה אחת. אותו אב. פעמיים בשבוע.

מעניין, אמרתי לעצמי; אצטרך לשים עין. המשכתי ללחוץ את ידו בכל פעם שהגיע, יודע שמתחיל במגרש שלי משהו שעוד לא קרה לי. היא המשיכה להגיע יחסית בקביעות, אביה לא מלווה אותה יותר. כנראה חש בנוח עם זה שהיא חשה בנוח. למגרש באו בקביעות ילדים מגיל 13 עד 16. לפעמים אף מבוגרים יותר. בקיץ, כשהיו כמה עשרות ילדים ונאלצו להזמין, עשיתי צעד חשוב; החלטתי שגם אם אצטרך להפסיד נוכחותם של כמה מהשחקנים (המגרש הפך למקום הבילוי של שחקני הליגות הצעירים לחודשי הקיץ), אשלב בין הצעירים (13-14) לבין הבוגרים יותר (15-16).

טוב ויפה. ומה עושים איתה? בת 11. וכאן אירע הדבר שבזכותו אני מספר לכם סיפור זה. תוך כדי התעלמות מוחלטת מהעובדה ששנתיים לפחות הפרידו בינה לבין השחקן הצעיר במגרש, תוך כדי אדישות מופגנת לעובדה שחבריה למשחק רחבים וגבוהים ממנה באופן מרשים ומעורר יראה, בהפגנתיות-לא-מודעת-לעצמה-כמעט היא עלתה לשחק.

‍ללא אימה.

מה עושים שחקני הליגה וחבריהם-גדולי-הגוף במצב שכזה?

משתאים כמובן; "גלעד!" (במלרע) "מה הבאת לנו שוב ילדים קטנים?"

תוקפים (בשקט, למדו נימוסים בבית);
"תוציא אותה!"

מפגינים; "לא משחק איתה!"

ולבסוף, מה עושים?

משחקים איתה. אחרי כמה התקפות גם מוסרים לה. הכדור לא פוגע בטבעת. איירבול.

ללא יראה.

יותר מזה להצדיק את השתאותם, התקפתם עלי, הפגנתם כנגד המצב?

בהתקפה העוקבת הכדור הגיע אליה בטעות והיא זרקה שנית לסל. הכדור לא נגע בטבעת.

סוויש. ועוד רבים אחריו.

בתחרות הקליעות מחוץ לקשת היא הפתיעה כשעברה שלב. קלעה שלשה, מה תאמרו על כך?

בת 11, כן?

דמיינו גור אריות הנכנס לזירה מלאה גלדיאטורים. גור אריות יודע שהוא אריה. גלדיאטורים, מגודלים ככל שיהיו, לא יפריעו לו לממש את ייעודו כמלך החיות.

"ויאמר דוד אל שאול רועה היה עבדך לאביו בצאן, ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר. ויצאתי אחריו..." (שמואל א', י"ז, 34-35)

ללא חשש.

כמו דוד, יוצאת למגרש של הגדולים. פוגעת ישר במצח.

עם בוא ספטמבר זכיתי פחות ופחות להגיע למגרש. הסיבות שונות ומגוונות.

כששבתי, גיליתי שלא הרבה נשתנה, ועם בוא האביב זכיתי לראותה שוב.

גבוהה יותר, שליטה טובה יותר בכדור. החלטתי לדחוף ולראות מה יקרה. בתקופה הראשונה לאחר שחזרתי החלטתי שאשחק איתה כמה שאוכל, ואתן לה את המפתחות, כמו שאומרים. בהתחלה היה לה קצת מוזר:

"גלעד, אני לא רוצה"

"את רוצה, את רוצה" היתה התשובה, כשבתוכי ההרגשה "גם אם את לא רוצה, את חייבת, לעזאזל. את טובה מדי מכדי לא לרצות".

הייתי מספר למי שרצה לשמוע שהיא תהיה בנבחרת ישראל, שכשרון כזה לא רואים כל יום. אומר את האמת, לא מכיר שחקניות בגילה, לא בחולון ולא בארץ. החולשה שלי נובעת מהסיבה הפשוטה והכה-קלה-לפספוס: היא בת 11, והיא משחקת עם בנים מבוגרים ממנה ב-3-4 שנים.

ללא מורא.

בהתחלה לא ספרו אותה. לא לחצו על כל המגרש. לא נצמדו. רימו עליה בהגנה כדי שיוכלו לעזור.

הם נענשו; עם הקרש, בלי הקרש, צעד וחצי, חדירה ועצירה, ממתפרצת, ממסירה, מריבאונד התקפה תועה. והמשיכו לא לספור. לזלזל. להמעיט בערכה.

אז נענשו; חלק, עם טבעת, מהצבע, מרחוק, אחרי סבסוב, בזריקת וו של ילדה-שלא-מגיעה-לסל, מעל ידיים מושטות-מופתעות: איך היא ממשיכה לזרוק?!

ואני ממשיך לדחוף: לתת את הכדור בידיה הקטנות, שתתנסה בהובלת התקפה.

ללא פחד.

‍

ערב אחד איבדה ארבעה כדורים רצוף לפני שעברה את החצי. ככה זה שהגלדיאטורים מבינים שהגור הזה נושך. אז עצרנו שנייה. פסק-זמן-לא-שגרתי-תוך-כדי-משחק. כמה הערות על לא לוותר, על מבט קדימה, על ניהול משחק ללא הכדור.

שתי ההתקפות הבאות עברו ללא איבוד ועם שני סלים לקבוצה שלנו.

היכולת ללמוד תוך כדי משחק שמורה לגדולים באמת. הרצון ללמוד ולהשתפר מסמן גדולה. יכולת מנטלית כזו לא מוצאים בכל מגרש, לא מגלים בכל ילדה בת 11.

כשהאור במגרש כבה, שנייה לפני שהולכים איש-איש לביתו;

‍

"גלעד, תביא זריקה אחרונה".

סוויש.

‍

תנו לחיצה כאן כדי לעקוב אחרי דף הפייסבוק של 'סימני דרך', הספר שכתבנו.

מי זה "כתבנו"? על מה הספר? תיכנסו ותדעו...