המנהיג של הקבוצה הטובה ביותר בתולדות התיכונים בארה"ב היה מאגסי בוגס. מי שמתמצא בכדורסל זוכר אותו משנותיו ב-NBA, אבל איך שחקן בגובה 1.60 מ' מגיע ל-NBA?

ובכן, כשהיה צעיר שיחק טניס שולחן והשתתף בהיאבקות. הוא היה מצוין בשני אלה, אבל אהב כדורסל יותר מכל. בטניס שולחן ובהיאבקות אף אחד לא צוחק עליך שאתה גמד. בכדורסל המאמנים הטובים ייראו אותך עושה בית ספר לכולם ועדיין יבחרו להתעלם כי "אין סיכוי שבגובה הזה תוכל לשחק ברמה הבאה."

את בוגס זה לא עניין. הוא השתמש ברגליים החזקות מההיאבקות ובציפייה ובקואורדינציה מטניס השולחן, ודאג שרכזים של הקבוצות היריבות יבינו מי הוא. הוא לא היה יכול להתמודד עם היריבים בצורה סטנדרטית. הגובה שלו לא איפשר דבר כזה. אז הוא היה מנצל את היתרונות שלו, והם לא היו עוברים את החצי.

הוא היה לומד את קצב הכדרור שלהם ויודע בדיוק מתי הכדור חוזר מהרצפה וחוטף אותו. הוא היה שם לב מתי הם מסתובבים, והופ, היה נעלם עם הכדור לעוד סל קל או אסיסט לדאנק של חבר.

במשחק חוץ על המקום הראשון בליגה, הקהל היריב צחק על הגובה שלו, הרכז היריב צחק על הגובה שלו, וכולם התנהגו לפני המשחק כאילו זה יהיה ניצחון קל מול הרכז הגמדי. אחרי שבוגס חטף את הכדור מהרכז היריב פעמיים, הצחוק התחלף בפאניקה, ולקראת סיום המשחק, שאכן נגמר בניצחון קל (אם כי לא לקבוצה שהקהל הביתי ציפה...) כולם קמו ומחאו כפיים ובסיום המשחק הגיעו כדי לבקש חתימות מהרכז מעורר ההשראה.

בוגס לא כל כך הבין בהתחלה למה צריך להתאמן עם שקי חול על הגב או לבנים בידיים. הוא ידע שווייד מאמן מצוין אבל גם חשב שהוא משוגע. הוא היה רגיל לאימוני כדורסל נטו. עם זאת, ככל שחלף הזמן ותחושת הבלבול התחלפה בתחושת הישג – הוא הצליח לשרוד את האימונים המוזרים – הוא היה מסיים את שיעורי הבית ובדרך לאולם היה שואל "איפה הלבנים?! תביאו את הלבנים!"

תנו לחיצה כאן לפלייליסט על מאגסי בוגס.

שרשור תמונות כדי להבין מה היו ההבדלים בגודל בין בוגס לאחרים מולם התמודד - בלחיצה כאן.

קטעים מתוך סיפור חייו של מאגסי בוגס - בלחיצה כאן.