זה החלק השני.
כשעונת 1994-95 התקדמה לה, נראה היה שהבולס היו מוכנים כבר להישאר קבוצה בינונית.
אבל אז מייקל נכנס.
הוא החליט לא להתחיל את עונת הבייסבול הבאה בגלל שביתה שהתרחשה בליגה, והכניסה שלו העירה את החדר כולו:
"נראה לי שבייסבול לא יקרה…"
"ובכן," הגיב פיל ג'קסון. "נראה לי שיש לנו מדים שיתאימו לך."
מייקל חזר וקלע עשרות נקודות כל משחק, אבל רוב השחקנים בקבוצה לא שיחקו איתו מעולם, וזה הפך להיות כמו מופע עבורם.
הם לא שיתפו איתו פעולה או חלקו איתו את אור הזרקורים. הם התנהגו כמו קהל עם מדי משחק.
"השחקנים מצפים ממני לעשות מה שעשיתי מול ניו יורק כל משחק. זה לא ריאלי. הם צריכים להשתתף גם כן."
"מייקל ג'ורדן קיבל בצורה יותר טובה ממה שחשבתי את הרצון שלי ליישם את התקפת המשולש עם הבולס. הוא חשש מכך ששחקנים מסוימים יחליטו החלטות לא טובות אם בכדור יהיה בידיהם, אבל אמרתי לו שיהיה מאוד קל לנצח אותנו אם היריבה תצטרך לעצור רק אותו. צריך למנוע מהאחרים להיות צופים. הם צריכים להיות מוכנים לבצע מהלכים."
מייקל לא התלהב, אבל התגאה בכך שהוא שחקן שניתן לאמן (coachable) והסכים לנסות: "מה שאתה רוצה לעשות, אני מאחוריך" הוא אמר לי.
כבר מההתחלה אמרתי למייקל שאני אתנהג אליו כמו כולם באימון.
אם הוא עשה טעות, הוא שמע על זה ממני. הוא קיבל את זה היטב.
כשהתייחסתי אליו כמו אחד מהקבוצה זה חיבר אותו לאחרים וחיבר אחרים אליו. הוא נהנה מזה.
המגרש הוא ה-מקום בו מייקל יכול להיות עצמו, ולא מייקל ג'ורדן הסופרסטאר.
"אורח החיים שלי שונה משל השחקנים האחרים, והתפקיד שלי הוא לחבר את עצמי בחזרה אליהם, כדי שלא ירגישו שאני גדול מהחיים, שהם לא יכולים להתקרב אליי."
בפעם הראשונה שתרגלנו מדיטציה, מייקל חשב שאני צוחק. באמצע התרגול הוא פקח עין אחת כדי לבדוק שכל חבריו לקבוצה אכן משתתפים בזה. הם השתתפו.
מייקל תמיד טען שהוא לא צריך את "הזן הזה" משום שכבר הייתה לו השקפה חיובית על החיים. לא התכוונתי להתווכח. במהלך חייו מייקל השיג תכונה שמעט מאוד מומחי זן משיגים בחייהם. היכולת שלו להישאר רגוע ומרוכז באמצע הבלגן הגדול היא מספר אחת. הוא נהנה להיות במרכז. הוא יודע שהוא יכול, כי הוא הצליח בעבר. הוא לא חושש מהשלכות כי הוא לא מתעסק בהן.
כשמייקל החליט לפרוש מכדורסל, כולם ציפו שאני אהיה מרוסק, אבל אני הרגשתי רגוע באופן מפתיע.
אשתי חשבה שאני בהכחשה. "אתה כועס עליו? אתה עצוב?" היא שאלה אותי.
לא הייתי בשוק, מאז שאבא שלו נרצח, הייתה לי תחושה חזקה שהוא יעזוב.
התקפת המשולש עבדה לפי עקרון הטאו של כניעה לכוח היריב כדי לנטרל אותו.
אין צורך לגבור על מישהו בכוח כדי לנצח אותו. אפשר להערים עליו ולהשתמש בכוח שלו עצמו.
כאשר מסתכלים מספיק בתשומת לב, מוצאים חולשה אצל כל אחד.
שבעה העקרונות של התקפה איכותית, מאת טקס ווינטר:
1. ההתקפה צריכה לחדור את ההגנה.
זה יכול להיות בעזרת חדירה או מסירה. המטרה הראשונה היא למסור לתוך הצבע.
2. ההתקפה צריכה להיות ערוכה להתקיף מול הגנה על כל המגרש.
התקפת מעבר מתחילה בהגנה. השחקנים צריכים להיות מסוגלים לבצע כל מיומנות בקצב של התקפה מתפרצת.
3. ההתקפה צריכה לשמור על ריווח איכותי.
זה נושא קריטי. כאשר הם נעים במגרש, השחקנים צריכים לשמור על מרחק של 4-5 מטרים זה מזה. זה מאפשר מרווח לכל אחד לפעול ומונע מההגנה לשמור עם שחקן אחד על שני שחקני התקפה.
4. ההתקפה צריכה לוודא שהכדור והשחקנים זזים עם תכלית.
בהתקפת המשולש, לשחקנים יש מסלולים מסוימים בהם עליהם לזוז, כך שכל אחד יודע איפה להיות ומתי.
כאשר טוני קוקוץ' הצטרף לבולס, הוא היה רגיל לבוא לכיוון הכדור כל הזמן. כאשר למד להתרחק מהכדור ולנוע למקומות ריקים הוא הפך להיות שחקן התקפה יותר מסוכן.
5. ההתקפה צריכה לאפשר ירידה טובה להגנה ואפשרויות לריבאונד התקפה.
בהתקפת המשולש כל אחד יודע לאן לרוץ כאשר ההתקפה מסתיימת - לרדת להגנה, ללחוץ על הכדור או לקחת ריבאונד התקפה. מיקום הוא שם המשחק.
6. ההתקפה צריכה לאפשר לשחקן עם הכדור למסור לכל אחד מהשחקנים בכל רגע נתון.
השחקנים צריכים להתמקם ולנוע כדי לאפשר לשחקן עם הכדור למצוא אותם בקלות. כאשר ההגנה מגבירה את הלחץ בנקודה מסוימת במגרש, נוצרות נקודות אחרות במגרש שההגנה לא מתרכזת בהן. אם ההתקפה מסודרת היטב, השחקן עם הכדור יהיה מסוגל למצוא שחקנים פנויים בנקודות האלה.
7. ההתקפה צריכה לנצל את היכולות של השחקנים.
השיטה דורשת מכולם להיות איום התקפי. זה אומר שהם צריכים לדעת מה הם יכולים לתרום להתקפה במסגרת היכולות שלהם.
ג'ון פקסון לא היה שחקן שמייצר מצבים לאחרים, אבל הוא היה קלעי טוב והשיטה השתמשה בו כדי לרווח את המשחק ולמשוך תשומת לב.
