מאמנים בארה"ב, בעיקר המצליחים ביניהם, יודעים היטב לכתוב על הקריירה שלהם ועל החיים שלהם. סאמיט עושה את זה היטב גם היא, והיא משבצת בכל אחד מ-12 הפרקים אנקדוטות וסיפורים מחייה האישיים – על ההורים שלה ועל אחיה, על בעלה ועל הבן שלה שמככב בספר, וגם מחייה המקצועיים – על שחקניות שגייסה למכללה, על שחקניות שאימנה, על הצוות שלה וגם על יריבים, ניצחונות והפסדים זכורים במיוחד.

רציתי לשתף אתכם בכמה ציטוטים בולטים ומחשבות מעניינות מהספר:

‍

"השחקניות כיבדו את המערכת [של טנסי] אבל המערכת מעולם לא הרגישה להם מאיימת."

"טעיתי, הרבה. מ-1974 עד 1986 הגענו לפיינל פור 7 פעמים, והפסדנו שם. חלק מזה היה אשמתי. טעיתי כשחשבתי שאני צריכה להפחיד את השחקניות כדי שיצייתו לי. טעיתי כשחטאתי באימון-יתר."

"לא היה הישג גדול יותר מאשר להיות ספורטאית אולימפית. אבל גם ידעתי שרציתי להשפיע על חייהן של נשים. זו הייתה התקופה שמצאתי את הייעוד שלי.

ספורט, זה היכה בי, יכול להוות פלטפורמה חשובה עבור תחושת ערך עצמי בשביל נשים. כך היה בשבילי. זה מראה לכם מה משחק יכול לעשות: זה יכול ללמד אותך לחקור ולהרחיב את היכולות של עצמך. לכן ההתפוצצות של השתתפות נשים בספורט ב-20 השנים האחרונות [מסוף שנות ה-70 עד לרגע כתיבת הספר] הייתה כל כך חשובה. חישבו על כך. באמת היה זמן בו אסרו על נשים לרוץ מרתון מחשש שנזיק לשחלות שלנו. כדורסל עבור נשים היה נייח כדי לוודא שלא נתעלף. אבל משחק חופשי מאפשר חוויה של מצוינות, מנטלית וגם פיזית. זה יותר מדי חשוב להתפתחות העצמית מכדי למנוע את זה מחצי מהאוכלוסיה."

"תשאלו את עצמכם. האם אי פעם שכרתם לעבודה מישהו שהיה יותר טוב מכם? אם התשובה היא לא, לכו מצאו את האדם הזה והעסיקו אותו. עכשיו.

הרבה לא יעשו את זה. הם מאוימים."

בטנסי הם השתמשו בשיטת תקשורת שנקראת "ריבאונד / שתי נקודות". כל פעם ששחקנית קיבלה מחמאה מסאמיט היא הייתה צריכה להגיד "שתי נקודות". כל פעם שקיבלה ביקורת, הייתה צריכה להגיד "ריבאונד!". זה הכריח אותן לשים לב גם למחמאות ולא רק לביקורת, וזה עזר לסאמיט לשים לב לאיזון בין השניים. המילה ריבאונד גם עזרה לשחקניות להגיב לביקורת בעשייה, כלומר לחזור מהר לעניינים.

אחרי הפסד כואב וגדול במיוחד בשנה עם ציפיות גבוהות, סאמיט רצתה לכנס עוד שיחה כואבת. היא החליטה שלא. היא הבינה שלפעמים 'יותר' זה לא יותר טוב. השחקניות קיבלו יום מנוחה, המאמנת קיבלה זמן לחשוב על הדברים. באותה השנה הן זכו באליפות המכללות.

לפני אימון אחד סאמיט שמה לב שהשחקניות לא קשובות במיוחד. היא אמרה להן שהחליטה לבטל את האימון (מה שכמובן משך מיד את תשומת הלב שלהן), אבל שיש בנקאי אחד שרוצה לתרום מילגה לשחקנית הראשונה שתגיע למשרד שלו והתחילה להגיד ברצף ובמהירות את ההנחיות להגיע למשרד. השחקניות היו מרותקות. כל אחת רצתה להיות הראשונה. אם הן רק היו מקשיבות ככה באימונים...

בלילה לפני משחק בפיינל פור המכללות הצוות עבד כל הלילה כדי להכין את הקבוצה.

בבוקר המשחק, למחרת, לא היה אימון.

המאמנים החליטו לתת לשחקניות לנוח והביאו אותן למגרש כדי לדמיין את עצמן מבצעות כל מה שראו בוידאו.

טנסי ניצחו בהפרש גדול.

סאמיט מייחסת את ההחלטה וההצלחה שנבעה ממנה להיותה יותר בטוחה בעצמה ובוגרת בתור מאמנת.

פעם בכמה זמן סאמיט מארגנת ארוחה קבוצתית. כל אחת מהשחקניות מקבלת משימה להביא מאכל מסוים. כולן מתאספות ואוכלות, והלקח בסיום הוא שכל אחת תרמה את חלקה, והקבוצה הרוויחה. גם אם שחקנית מסוימת לא אהבה באופן אישי את המאכל שהיה עליה להביא, היא עשתה את תפקידה והקבוצה הרוויחה.

גם תיאום ציפיות נכנס יפה לקטגוריה של הארוחה הקבוצתית. אם לא ברור איזה מאכל באחריות כל אחת, הארוחה לא תצא טובה. לפעמים אנשים יביאו יותר מדי, לפעמים לא יביאו בכלל. חשוב לתאם מה התפקיד של כל אחת.

"פעם רציתי מאוד לשלוט בדרך בה השחקניות חושבות. אבל כדורסל זה משחק של מעברים מהירים. לא היה לשחקניות זמן לחשוב "מה פט תעשה במצב הזה?". היום אני מורה טובה יותר.  אני מעבירה את הידע שלי על המשחק ונותנת להן להחליט החלטות אינטליגנטיות בעצמן. זה לימוד אמיתי."

"מה שלמדתי מפיל ג'קסון זו היכולת שלו לאפשר לאנשים מקום; הייתה לו סבלנות וסובלנות לאינדיבידואלים, בלי לזנוח את העקרונות הקבוצתיים. הוא נותן לאנשים להיות מי שהם רוצים במסגרת הגבולות של הקבוצה."

"אני מוכנה לשאול משהו מכל אחד. לא אכפת לי מי או מה המקור. לאמץ רעיון יותר טוב מרעיון שהיה לך זה לא דבר שצריך להיות נבוך בגללו. במקום להתבייש בכך שמישהו עושה משהו היטב, או להגיד "אני שונא אותו על זה שהוא ניצח אותי", מה שאתם צריכים להגיד זה "זה נראה כמו רעיון טוב, אולי ננסה את זה בעצמנו?"

סאמיט גם נוהגת לפעמים לתת לעוזרים להעביר דברים במקומה באימון. זה שומר את הצוות מעורב ואת השחקניות בהקשבה. "אם השחקניות ישמעו את הקול שלי שוב ושוב", היא אומרת, "הן יפסיקו לשמוע אותו." לפעמים דרך אחרת להביע רעיון דומה יכולה לתת נקודת מבט שונה.

שלוש שנים לפני כתיבת הספר, סאמיט התחילה להקליט אימונים בוידאו אחרי שקיבלה השראה ממאמן נבחרת הגברים של טנסי. היא מיד הבינה את הערך בזה – לא רק עבור השחקניות – היא זכתה לצפות בעצמה מאמנת. היא הבינה שהיא צועקת המון ורוב הזמן היא שלילית. זה עזר לה לשנות את סגנון האימון שלה.

"אני רוצה לתת לשחקניות מבנה ומשמעת. אבל אני רוצה שהן ילמדו לתקן את עצמן. אני מקווה שהן יילמדו לכוון את עצמן כשיאבדו את הכיוון.

הצלחה אמיתית היא כשהן לא צריכות אותי יותר."

"כשאנחנו נתפסים לעניינים יומיומיים, אנחנו לפעמים שוכחים מה באמת חשוב לנו. אני אוהבת לשמור את המסמך הזה קרוב אליי, שירענן את זכרוני." היא כתבה לקראת סיום הספר, והציגה קיצור של 12 הדברים שחשובים לה כל כך. את הרשימה אפשר למצוא כאן למטה:

1. כבדי את עצמך ואת אחרים – Respect Yourself and Others

2. קחי אחריות מלאה – Take Full Responsibility

3. פתחי והפגיני נאמנות –  Develop and Demonstrate Loyalty

4. לימדי לתקשר בצורה מצוינת –Learn to Be a Great Communicator

5. טפלי במשמעת של עצמך, כדי שאף אחד אחר לא יצטרך לעשות זאת – Discipline Yourself So No One Else Has To  

6. הפכי את העבודה הקשה לתשוקה שלך – Make Hard Work Your Passion

7. אל תעבדי רק קשה, עבדי גם חכם – Don't Just Work Hard, Work Smart

8. שימי את הקבוצה לפנייך – Put the Team Before Yourself  

9. הפכי את הניצחון לגישה – Make Winning an Attitude  

10. תהיי תחרותית – Be a Competitor

11. שינוי זה חובה – Change Is a Must

12. התייחסי להצלחה כפי שאת מתייחסת לכישלון – Handle Success Like You Handle Failure

‍

חלק מהמאמנות הישראליות המובילות בארץ כתבו את הגירסה שלהן ל-12 של סאמיט.

לקריאת החלק הראשון אפשר ללחוץ כאן.

לקריאת החלק השני אפשר ללחוץ כאן.