בחודש יוני 2020, אנדרס אריקסון מת.
האבא של "תיאוריית 10,000 השעות" לא אהב את הכותרת הזו. אמנם הוא תמך בגישה שכדי להתמחות יש להתחיל להתאמן באימון ממוקד וספציפי ככל האפשר, אבל המספר הפריע לו. זה יכול להיות פחות, או יותר. תלוי. וגם זה לא היה רק 10,000 - זה היה 10,000 של אימון מכוון: אימון מבודד, מאתגר קוגניטיבית, מאומץ, ממוקד בתיקון טעויות ולא מהנה כשלעצמו.
לקריאת ביקורת של אריקסון על כך שלא כדאי לאפשר לעיתונאים לחנך אנשים בנושאים מדעיים - לחצו כאן.
דיויד אפשטיין כתב ספר אחד שמספר על חשיבות הגנים בהצלחה בספורט, וספר שני (RANGE) על חשיבות בניסיון של תחומים רבים לפני שאדם מחליט (אם בכלל) להתמחות בתחום מסוים. לא היה אדם שהיה יכול להתנגד רעיונית לאריקסון יותר מאפשטיין, אבל הוא עד היום מודה לו על הצורה בה העשיר את חייו:
לקריאה על הספר RANGE - לחצו כאן.
אפשטיין כותב שאפילו במחקר המקורי של אריקסון (1993) שממנו יצא הממוצע הידוע של 10,000 שעות, זה כמובן ממוצע. אחד הצליח בעשרות אחוזים פחות, השני בעשרות אחוזים יותר.
אז מה אפשר לקחת מכך?
קודם כל, אפשר לקחת שמקצוענים בכל תחום יכולים לשוחח על עניינים במרכז התחום שלהם, לא להסכים בכלל, ועדיין לשבת זה לצד זה, לאכול יחד, ולהסכים להחליף עוד מידע ועוד ידע כדי להתקרב עוד קצת אל האמת.
אפשטיין כותב שלמרות הקושי בוויכוחים, אריקסון אף פעם לא תקף אותו באופן אישי. אפשטיין גם השתמש עבור עצמו בידע שאריקסון יצר כדי לעזור לעצמו לזכור וללמוד בצורה יותר טובה.
בטור שאותי באופן אישי ריגש, אפשטיין סיפר על הצטלבויות הדרכים ביניהם ועל חוסר ההסכמות שהפכו כל אחד מהם ליותר טוב בתחומו.
למחקר המשך שנעשה על המחקר המקורי של אריקסון ושותפיו - לחצו כאן.
למחקר בנושא אימון מכוון (deliberate practice) בספורט והשפעתו על רמת המומחיות של ספורטאים - לחצו כאן.
