כשקניתי את הספר שכתב אנצ'לוטי, כל מה שהכרתי היה השם שלו, והעובדה שאימן בריאל מדריד. לקח לי בערך שנה וחצי כדי לפתוח את הספר, אולי אפילו יותר.

וזה חבל, כי תראו כמה ציטוטים נהדרים:

‍

על למידה:

"אם הזמן בצ'לסי לימד אותי משהו, זה שצריך להיות פתוחים לרעיונות חדשים. מנהיגים לא יכולים להרשות לעצמם לדרוך במקום, הם צריכים תמיד להתפתח, להתקדם."

כשאנחנו צומחים ורוכשים ניסיון, אנחנו צריכים לא להפסיק ללמוד. השחקנים שלי, הצוות, המשפחה, התרבות, השפה – יש כל כך הרבה מסביבי שאפשר ללמוד ממנו, ומנהיג טוב לא צריך אף פעם לעמוד במקום. למעשה, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו, בעיקר בגלל הקצב בו הסביבה בכדורגל יכולה להשתנות.

לעמוד במקום יכול בסופו של דבר להיות ללכת אחורה. אני אוהב טניס וכל פעם שראיתי סוג חדש של שחקן – נברטילובה, סטפי גראף, סרינה וויליאמס, ביורן בורג, אגאסי, פדרר, דיוקוביץ' – הייתי בטוח שאי אפשר יהיה לנצח אותו. אבל הם תמיד, בסופו של דבר, מנוצחים. כשדיברתי עם בילי בין, המנג'ר של אוקלנד אתלטיקס עליו נכתב הספר Moneyball, הוא אמר שהדרכים המהפכניות שלו נתנו לו יתרון בניהול בבייסבול אולי שנה אחת לפני שכל השאר העתיקו מהם והשתפרו.

על חשיבות המאמן לשחקנים:

אם השחקנים לא חושבים שיש ערך שאתה יכול לתרום להם, לא אכפת להם איפה שיחקת, איפה אימנת. זה גם עובד הפוך. אם הם חושבים שאתה יכול לתרום להם, לא אכפת להם אם שיחקת או לא.

כולם שוכחים את המחליפים, אבל הם אלה שצריכים להתאמן יום אחרי המשחק כאשר אלה ששיחקו מתאוששים ומתכוננים למשחק הבא. האימונים האלה צריכים להיות מנוהלים היטב, המאמן צריך להיות שם, להיות פעיל, ואנצ'לוטי היה; הוא היה שם לכל אימון כזה, ראו אותו תמיד.

הדלת שלו תמיד הייתה פתוחה לכל אחד. יש מנג'רים ומאמנים שסוגרים את הדלת, מדברים רק עם ההרכב הראשון, אבל הוא התעניין גם בשחקנים הצעירים מהאקדמיה, הוא ידע את השמות של כולם.

על קפטן ומנהיגות:

לפעמים עושים סיפור גדול מדי מלהיות קפטן בכדורגל, אבל זה יכול להיות חשוב. חלק מהשחקנים רוצה להיות קפטן והם גדלים עוד יותר אם הם מקבלים את התפקיד. אחרים לא רוצים, או לא צריכים להיות קפטן – הם מנהיגים גם כך. כשהצעתי לאיברהימוביץ' להיות קפטן בפ.ס.ז'., הוא סירב, כי אמר שלא יודע כמה זמן הוא עוד יישאר במועדון ולהיות קפטן תהיה טעות. זה לא מנע ממנו להיות מנהיג באופן טבעי בעזרת האישיות שלו.

על ניהול הקבוצה ועל חוקים:

חוקים סמויים קשים לניהול משום שהם לב לבו של מה שאתה מקווה שיהיה קוד התנהגות (אצל השחקנים ואצל המועדון) שאין צורך לדבר עליו.

לי יש רק חוק אחד כזה והוא להיות מקצוען, אבל אני לא תמיד יכול לשלוט בזה כי אני יכול לשלוט רק על מה שקורה במגרש ובמתחם האימונים. אני יכול לשלוט במקצוענות שלהם כשאני איתם, אבל אני לא יכול לשלוט בהם כשהם בבית או כשהם מחוץ למועדון. אני יכול להגיד לשחקנים שחשוב שהם יהיו מקצוענים – יאכלו היטב, יישנו היטב – אבל אני לא יכול להכריח אותם. אני יכול לנסות להשפיע עליהם ולבטוח בהם. אני עושה זאת על ידי כך שאני מפנה אותם לשחקנים שהם מודלים לחיקוי במקצוענות שלהם.

בימינו הדברים שמשפיעים על שחקנים מחוץ למגרש שונים מפעם, ואני לא יכול לשלוט בשחקן כשהוא יוצא מהמועדון. אני רק יכול לתת מידע על סוג ההתנהגות המצופה, כמו לאכול בצורה מועילה ולישון היטב. כולם זכאים לחיים פרטיים מחוץ למועדון, אבל אם שחקן עושה את הדברים האלה ועובד קשה בעבודה שלו, אני מרוצה ממנו.

תמיד אפשר לחוקק חוקים גלויים חדשים. יש לי את הכוח הזה, בתיאוריה. אני יכול להגיד לשחקנים 'מעכשיו מתאמנים בשבע בבוקר,' אבל זו לא הדרך הנכונה. זה רק כדי להפגין כוח. תמיד עדיף להראות כוח רך, כוח שקט כדי להשפיע עליהם ללכת אחרי החוק הסמוי כי הם מאמינים בו. ברור שלפעמים צריך גם חוקים גלויים, יש חוקים סמויים שלוקח יותר מדי זמן ללמוד. אבל זה חוק שאני אגיד פעם אחת ואחר כך השחקנים צריכים לעזור זה לזה לעמוד בו.

‍