אני זוכר שבוקר אחד הייתי על האוטובוס עם אבא שלי וזה היה, אולי, 9 בבוקר, וישבתי בכיסא כמה שורות מאחוריו. הוא נעצר בתחנה, פתח את הדלת, ובירך את שניים-שלושה הנוסעים שחיכו לאוטובוס.
האיש המבוגר יותר עלה ואמר שלום לאבא שלי. אבא שלי אמר שלום בחזרה. ואז האיש המבוגר יותר אמר, "יש לך משהו בשבילי היום?" ואבא שלי הגיב, "כן, יש לי."
והאיש המבוגר יותר חייך.
ואז אבא שלי הושיט יד לתוך שקית נייר לבנה, הוציא משהו, ונתן לו. האיש המבוגר יותר הלך למושב שלו, התיישב, ופתח את הדבר שאבא שלי נתן לו. זה היה טאקו של ארוחת בוקר.
אבא שלי הסביר לי שכל פעם שהוא ידע שהוא ייסע במסלול מסוים במשך כמה חודשים, הוא היה עושה את הדבר הזה, פעם בכמה שבועות, בו הוא קונה טאקו בשווי בערך 20 דולר בחנות ליד הבית שלנו, שזה בערך 20 חתיכות טאקו, ואז נותן אותם לאנשים שנוסעים באוטובוס שלו בקביעות.
ואז הוא אמר משהו כמו זה:
"לפעמים אנשים יקחו את הטאקו. בפעמים אחרות הם לא יקחו. אבל הם תמיד יזכרו שהצעתי להם."
ואז הוא סגר את הדלתות ונסע.
ואז הוא אמר משהו בסגנון של "הם אף פעם לא משאירים זבל על האוטובוס." ואני הגבתי באמירה של "מה?!" שאליה הוא הגיב ב"אם הם קיבלו את הטאקו ממני, הם אף פעם לא משאירים זבל. העטיפה שסביב הטאקו - הם תמיד זורקים אותה לפח."
מתוך "סיפור על טים דאנקן"
