הציפור שמשכימה לקום תשיג את התולעת.

תראו, למשל, את טייגר וודס - הוא החל לשחק גולף עוד לפני גיל שנתיים.

מאז אביו לימד ודחף, עזר וייעץ, והפך את בנו לשחקן הגולף הטוב בעולם. ברור לחלוטין שמי שרוצה להתקדם וליצור לעצמו יתרון תחרותי חייב להתחיל יותר מוקדם ולעשות יותר מאחרים.

טייגר וודס מייצג בצורה מצוינת את הדרך להצליח. מהו ההיפך? למשל, שחקן טניס שבגיל צעיר שיחק עם אביו סקווש, התנסה בסקי, היאבקות, שחייה, סקייטבורד, שיחק כדורסל, כדוריד, טניס, טניס שולחן, בדמינטון וגם כדורגל.

זה רוג'ר פדרר.

*****

שנות ה-90 המוקדמות היו תקופת ילדות נהדרת עבורנו. בתקופת בית הספר היסודי הייתי בחוג קראטה, חוג אתלטיקה, חוג טניס, חוג כדורגל והייתי גם חבר בקבוצת כדורסל שהתאמנה 3 פעמים בשבוע. בהמשך בגילאי חטיבה ותיכון, היינו מסיימים אימון כדורסל והולכים לבריכה לשחק כדורגל וסתם לשחות. בערב היינו בוחרים בין משחק "הדגל" לבין טניס או כדורגל, ובימי שישי היינו משחקים כדורסל באולם עם המבוגרים.

היום, BASKETBALL NEVER STOPS. לחלק גדול מהילדים בני ה-13 יש מאמן אישי, ויש למאמן כנראה לפחות כמה קונוסים מגניבים, כדור טניס וערכת אורות. חלק מהילדים מקבלים מהוריהם גם מאמן יכולת גופנית כדי שיוכלו להתקדם ולהגיע לקבוצה הבכירה של הילדים באזור מגוריהם. בגיל 15 הם כבר מרכיבים לו"ז שמתחיל לפני שהשמש עולה ומסתיים בלילה לאור פנס אחרי עוד יום של כמה מאות זריקות לסל, אימון זריזות ומשחקים על האספלט עם החברים.

לשחקנים, שגדלו על הסיפורים של קובי בראיינט, זה כיף. מה עדיף? לשבת בבית על הספה? הם במגרש, הרי BASKETBALL NEVER STOPS. יש קטעים מה-NBA, שם ברגע שנגמר הפלייאוף (ביוני) מתחיל העניין לקראת הדראפט והשוק החופשי ואז משחקי פתיחת העונה ומשם לעוד עונה של 82 משחקים (לא כולל פלייאוף). מישהו צריך להצדיק את כל מיליארדי הדולרים שמעורבים בזה.

למאמנים, שקצת גדלו על מייקל ג'ורדן וקצת על קובי בראיינט, זה גם כיף. מה עדיף? לשבת בבית על הספה? יש יותר ויותר מחנות אימון ואימונים אישיים להיות חלק מהם. זה עוזר לקשרים, זה עוזר לפרנסה, וזה כיף להיות במגרש. נגמרים האימונים במועדון, לוקחים שבוע חופש, מתחילים מחנות האימונים בארץ ובחו"ל, לאחרונה מגיעים לארץ גם מאמנים מחו"ל, אז החוויה בכלל שלמה, ולפני ששמים לב, מגיע אמצע אוגוסט ורוב הקבוצות הבכירות חוזרות להתאמן.

להורים, בטח אלה שתומכים מאוד בילדים שלהם, זה גם כיף. מה עדיף? לשבת בבית על הספה? יש אימונים לצפות בהם, אולמות להסיע אליהם, גאדג'טים חדשים לרכוש, עוד כמה צעדים לקדם את הצאצא/ית כדי לייצר יתרון תחרותי לקראת העונה הבאה, ראית איך השליטה בכדור השתפרה? זה בזכות ערכת האורות הזאת, זה משהו מיוחד.

בארצות הברית, מולדת הביטוי "עונת הכדורסל" (או פוטבול, או בייסבול, או הוקי קרח, או לקרוס, או... הבנתם), קוראים לזה עונה כי זה ממש כך: בסתיו משחקים כדורסל, בחורף משחקים פוטבול, באביב משחקים בייסבול ובקיץ מבלים. איך הגענו מעונה אחת ל-BASKETBALL NEVER STOPS?

כסף, כמובן.

אבל אני לא אנסה לשכנע אתכם שהמצב היום רע.

במקום זאת, אנסה להראות מה אומר המדע על הטרנד שמתקדם בעשרים האחרונות, ולראות מה היתרונות והחסרונות במצב הקיים.

מספר מקורות ברמה ארצית בארה"ב החלו להשמיע ביקורת בשנים האחרונות נגד הטרנד להשתתף בספורט אחד במשך כל השנה. רופאים מצביעים על עלייה בכמות הפציעות שקשורות לסטרס על הרקמות ועל העצמות, ארגונים מייעצים להורים מתי השלב המתאים להתמחות (ומתי לא) וגם מובילים בענף היכולת הגופנית כמו טים גרובר (שאימן את מייקל ג'ורדן וקובי בראיינט באופן אישי) וחברת Stack מצטרפים ומביעים מה דעתם בנושא.

ותמיד נחמד לשמוע שגם סטיב נאש, סטפן קרי וניקולה יוקיץ', שלושה שחקני כדורסל שלא נחשבים יוצאי דופן מבחינה אתלטית (מנקודת המבט של "קפוץ גבוה ורוץ מהר") הגיעו שלושתם למעמד MVP בליגת ה-NBA, פעמיים ברצף כל אחד מהם.

למה זה קורה? למה הורים, ילדים ומאמנים בוחרים להתמחות בגיל צעיר?

א. כי פעם שמענו על השחיינית ההיא ועל טייגר וודס ועל הכדורגלן ההוא ואנחנו גם רוצים להיות בחדשות או בטלוויזיה או שיכתבו עלינו כתבה לאינטרנט.

ב. כי הורים מפנים את הרצון להצלחה בתחום מסוים (ספורט או מדע או נגינה) כלפי הילדים שלהם ועושים מה שצריך כדי לעזור להם להתקדם כמה שיותר מוקדם (ראו סעיף א.)

ג. כי מי שמצליחה בגיל יחסית מוקדם (15-16), מקבלת הצעות למילגה במכללות או אוניברסיטאות ומבטיחה את ההשכלה הרשמית שלה ללא חשש כלכלי כבר בגיל צעיר. ומי תקבל יותר הצעות למילגה – זו שהתחילה לשחק כדורגל בגיל 6 או זו שהתחילה בגיל 13?

ד. תיוג גם הוא משחק תפקיד. אם אומרים על מישהו שהוא מוכשר – על שלל המחמאות שמגיעות ביחד עם ההצהרה הזו – הדבר יגרום לו לרצות להמשיך בתחום בו הוא מקבל פידבק חיובי גדול. בארה"ב נהוג לתייג שחקנים כ"הכי טובים לגילם" או כ"מספר 4 בכל ארצות הברית" ויש אתרים שזה תפקידם והם משתמשים בכוח אדם אדיר רק כדי לקבוע מי הכי טוב, עוד לפני סיום התיכון.

ה. בענפים מסוימים חוזה בקבוצה מקצוענית הוא מטרה לספורטאים לפני סיום תיכון, או השגה של ספונסר לספורטאי/ת יחידני/ת עם שאיפות להתחרות ברמה בינלאומית. המטרות האלה מושגות הרבה יותר בקלות כאשר יש יותר ניסיון בגיל יותר צעיר.

ו. הפיכת המספר 10,000 לפופולרי משחקת גם היא תפקיד בהתמחות מוקדמת. אם מומחים הופכים להיות מומחים (בכל תחום) אחרי 10,000 שעות או 10 שנים, ברור שצריך להתחיל מוקדם (ראו סעיפים א, ג, ד, ה) ולאפשר לספורטאי/ת אימון מתקדם, מעטפת מקצועית ותשומת לב הורית גדולה – רק כך מושגת מומחיות.

רשימת המקורות לחלק הראשון אצלי, אפשר לבקש אותה ואשלח.

‍

לחצו כאן כדי לעבור לחלק הבא - מה אומר המחקר?