בפוסט הקודם הציג אליה פורמן תוצאות מעניינות לביצוע במאני-טיים והפעם הוא מסביר את התופעות הללו ועוזר לגבש המלצה מעשית ולא מובנת מאליה למאמנים בשטח.
אחד ההסברים המעניינים והמבוססים לפרש באמצעותם התנהגות במאני טיים, כלומר הצלחה או היחנקות, היא תאוריית 'הפניית הקשב' .
הספרות המוטורית מלאה בממצאים מענפים שונים המראים שבחלק גדול מהמצבים יש יתרון מובהק בלמקד את הקשב (להתרכז) בגורמים חיצוניים, למשל השער שבועטים אליו או הסל שזורקים אליו, לעומת מיקוד של הקשב בתהליכים פנימיים כמו טכניקת הביצוע עצמה או איברי הגוף של המבצע, למשל ברגל הבועטת או טכניקת הקליעה.
למעשה, מחקרים מראים שספורטאים מומחים ומנוסים משתמשים בעקביות במיקוד קשב חיצוני וייתכן שהוא אחד הגורמים המרכזיים המאפשרים שטף או אוטומטיות בביצועים שלהם, בעוד שהתמקדות בתהליכים פנימיים של הביצוע פוגמת ביכולת לבצע תנועה זורמת ויעילה.
אם כך, מה קורה לאותם ספורטאים מנוסים במאני טיים? ייתכן שבמצבי לחץ וחרדה מתקיימת 'הפניית קשב', או במילים אחרות - מעבר ממיקוד קשב חיצוני למיקוד קשב פנימי.
על מנת לבדוק את הרעיון הזה ביצעו גריי ואלסופ (Gray & allsop) ניסוי נוסף ומעניין במיוחד - הם שיחזרו את הניסוי הקודם (כלומר חילקו חובטי בייסבול ל-3 קבוצות על סמך ביצועיהם, בדקו אותם במאני טיים וכיו"ב) אך הפעם, בנוסף, הם שאלו את המשתתפים שאלות שונות בסיום כל חבטה. למשל החוקרים שאלו את החובטים 'האם המחבט שלהם עלה למעלה או למטה' בסיום הביצוע או "היכן נחת הכדור" שזה עתה חבטו בו. אם החובט משתמש במיקוד קשב חיצוני אזי הפוקוס שלו על אלמנטים חיצוניים יאפשר לו לענות ברמת דיוק גבוה על מיקום נחיתת הכדור, בעוד שאם החובט משתמש במיקוד קשב פנימי יש סיכוי טוב שהוא מרוכז בתנועת הידיים או המחבט וכך ידע לספר אם עלה למעלה או למטה.
מה הם מצאו? ראשית, החוקרים שיחזרו את תוצאות הניסוי הקודם כך שמי שנכנסו למאני טיים ברצף, כלומר הוגדרו כ"יד חמה" או כ"יד קרה" טרם הביצוע-תחת-לחץ, ביצעו טוב יותר (בהשוואה קבוצתית) לעומת הקבוצה שהראתה ביצועים ממוצעים ללא רצף מיוחד. כמו כן, שוחזרה התופעה בה הביצוע במאני טיים זלג לביצועים שנמדדו לאחריו כך שהיה לו, לביצוע-תחת-לחץ, פוטנציאל לשנות רצפים או להכניס לרצפים (כלומר לגרום לחובט להיכנס/לצאת מרצף חם או קר בהתאם להצלחה/כישלון בביצוע).
הממצא השני שעלה במחקר מעניין במיוחד. החובטים שענו היטב על שאלת כיוון המחבט היו שייכים ל-2 קבוצות בתוך הניסוי: חובטים שנכשלו במאני טיים (בלי קשר לאם הגיעו לרגע הזה אחרי רצף קר/חם או ללא רצף), ובקבוצה שהוגדרה כ"יד קרה". כלומר, גם הנכשלים במאני-טיים וגם החובטים שהציגו רצף ביצועים רע לפני המאני-טיים סבלו מתופעה דומה בה הם הפנו את הקשב פנימה במקום החוצה. זאת ועוד, החוקרים הראו שהמעבר מקשב חיצוני לפנימי התרחש תוך כדי הביצועים הראשונים של החובטים, כלומר טרם ההגדרה שלהם כבעלי רצף קר, ולמעשה המעבר למיקוד קשב פנימי היה קשור באופן ברור לכניסה לרצף של ביצועים חלשים. לעומת אלה, המבצעים היטב לאורך הניסוי היו טובים יותר בלספר "היכן נחת הכדור", מה שעשוי להצביע על שימוש במיקוד קשב חיצוני.
שתי נקודות מרתקות נוספות שעולות מן הניסוי עשויות, כשהן משולבות יחד, לשמש לנו המאמנים הצעות אופרטיביות לניהול משחק וספורטאים:
הנקודה הראשונה מבוססת על הממצא שכבר הוזכר - התהליך של הפניית הקשב פנימה היה משותף גם לנכשלים במאני טיים ללא קשר לרצף הביצועים הקודם שלהם וגם לקבוצת "היד הקרה". ייתכן מאוד, אומרים החוקרים, שזו בדיוק הסיבה שחובטי הרצף הקר ביצעו ברמה טובה מהמצופה מהם ובהשוואה לקבוצת החובטים ללא הרצף: התהליך של הפניית הקשב פנימה במאני-טיים לא מתרחש אצל ספורטאים ברצף רע משום שהוא כבר התרחש אצלם קודם! כלומר, משום שהספורטאים שמגיעים אחרי סדרת ביצועים חלשה גם ככה כבר מפנים את הקשב פנימה אין ללחץ והחרדה אפקט נוסף על הביצוע.
הנקודה השנייה שעלתה בהקשר הזה היא שהביצוע במאני טיים שינה גם את מיקוד הקשב בביצועים העוקבים. כלומר, הצלחה במאני טיים הובילה לכך שבחבטות שלאחר הביצוע-תחת-לחץ המיקוד קשב השתנה חזרה לחיצוני מה שמתחבר היטב עם הממצא מהניסוי הראשון שהראה שלביצוע במאני טיים יש פוטנציאל "לאפס" את הרצפים או להכניס לרצפים.
אז מה היה לנו ומה אפשר לקחת מזה?
1. רצף ביצועים רע של ספורטאי לא בהכרח מנבא ביצועים רעים במאני-טיים, בטח כשמשווים לספורטאי ללא רצף כלל, אבל לביצוע במאני טיים יש השפעה על הביצועים הבאים אחריו, לטוב ולרע בהתאם להצלחה או לכישלון.
2. הביצועים החלשים, כשהם קורים ברצף או במאני טיים, מלווים בהפניית הקשב פנימה במקום החוצה, מה שפוגע באוטומטיות של הביצוע ובשטף שלו ואי לכך פוגע גם בתוצאה.
3. ביצוע רע/טוב במאני טיים עשוי לזלוג לביצועים הבאים ולהכניס את הספורטאי לרצף חם/קר.
4. שימוש בספורטאי אחרי רצף רע ברגעים מכריעים לא רק שלא בהכרח יוביל לתוצאות רעות אלא גם עשוי לשמש כ"מאפס" כוונות, לאפשר לספורטאי להחליף את הקשב מפנימי לחיצוני ואף לאפשר לו לצאת לרצף חדש של הצלחות.
חשוב להבהיר שהתוצאות הטובות ביותר בניסוי היו שייכות לחובטים שבאו אחרי רצף טוב של חבטות כך שבניהול ביצועים בזמני לחץ, אם המטרה המרכזית היא ההצלחה באותו הרגע, ייתכן שהשימוש בספורטאים עם רצף חבטות טוב הוא החכם ביותר. אבל, אם בניהול אסטרטגי עסקינן, כלומר בניהול קבוצה וספורטאים לאורך העונה, ומשום שהתהליך הפסיכולוגי-מוטורי של הפניית הקשב גם ככה קיים אצל מבצעים רע ברצף, אין מניעה ואף ייתכן שמשתלם לאפשר לאחרים שעוד לא נכשלו הרבה לבצע דווקא ברגעים החשובים. בדרך הזו: (א) נוכל להימנע מההשפעה השלילית של הלחץ על מבצעים ללא רצף ברור והכנסתם לרצף ביצועים רע (בגלל הפניית הקשב פנימה), (ב) נוכל להרוויח ספורטאי שיוצא לדרך חדשה בזכות ביצועיו במאני טיים.
