איך מעריכים אופי של אדם זר? האם לפגוש אותו פנים אל פנים מהווה יתרון? בספרו 'לדבר עם זרים' מלקולם גלדוול בדק את הנושא גם בעזרת צלילה אל מערכת המשפט בניו-יורק.
לחלק הקודם מהספר אפשר ללחוץ כאן.
השופט היה בגיל העמידה, גבוה, כסוף שיער, עם מבטא שהסגיר היטב כי מוצאו מברוקלין. בואו נקרא לו סולומון. כבר יותר מעשור כיהן כשופט מטעם מדינת ניו יורק. הוא לא היה יהיר או מאיים. הוא היה מתחשב, והיתה בו גם עדינות מפתיעה. בכל פעם שמישהו מהנאשמים היה נקרא אל השופט, פקיד בית המשפט היה מגיש לסולומון תיק הכולל את גיליון האישומים של הנאשם, והוא היה מתחיל לעלעל בו. שני הפרקליטים היו מדברים. סולומון היה מקשיב. ואז היה מחליט אם הנאשם צריך להפקיד ערבות כדי להשתחרר, ואם כן - באיזה סכום. האם הזר המוחלט הזה ראוי לחירות?
המקרים בהם מעורבים ילדים נעשו עוד יותר קשים כשנשא את עיניו אל האולם וראה את אמו של הנאשם יושבת ביציע. "יש לי תיק כזה בכל יום," הוא אמר. הוא התחיל לעשות מדיטציה וגילה שזה מקל עליו.
סולומון ניצב מדי יום ביומו מול אותה הבעיה שעמדה בפני נוויל צ'מברליין ובפני השירות הדיפלומטי של בריטניה בסתיו 1938: הוא התבקש להעריך את אופיו של אדם זר.
מערכת המשפט הפלילי מניחה, כפי שהניח צ'מברליין, שהחלטות קשות מסוג זה מוטב לקבל אם השופט והנשפט נפגשים קודם זה עם זה.
כדי לעזור לעצמו לקבל את ההחלטה הנכונה, סולומון עושה את מה שכולנו היינו עושים במצב הזה. הוא מסתכל לגבר או לילד ישר בעיניים, ומנסה להבין מי הוא באמת.
אך האם היתה בכך עזרה? או ששופטים מועדים לאותו הבלבול כמו נוויל צ'מברליין?
את התשובה הטובה ביותר עד עתה לשאלה הזו קיבלנו ממחקר שערכו כלכלן מהרווארד, שלושה חוקרים בכירים בתחום מדעי המחשב, ומומחה לערבות משפטית מאוניברסיטת שיקגו.
הקבוצה - כדי לפשט את הדברים, אתייחס אליהם כאן רק בשמו של הכלכלן, בודהיל מולאינאתאן – החליטה להשתמש בעיר ניו יורק כשדה הניסוי שלה. הם ליקטו נתונים על 554,689 נאשמים שהובאו להקראת כתב אישום בניו יורק בין השנים 2008 ל־2013. מתוך המספר הזה, הם גילו שהשופטים האנושיים של ניו יורק שחררו קצת יותר מ-400,000 איש.
מיד לאחר מכן בנה מולאינאתאן מערכת בינה מלאכותית, הזין לתוכה את המידע שסיפקו התובעים לשופטים באותם שימועים (גיל הנאשם וגיליון ההאשמות שלו), והורה למחשב לעבור על אותם תיקים ולגבש רשימה משלו של 400,000 איש לשחרור.
זה היה דו - קרב ישיר: אדם נגד מכונה.
מי קיבל את ההחלטות הכי טובות?
ברשימה של מי בוצעו פחות פשעים בזמן השחרור בערבות, ואצל מי היה הסיכוי הכי גבוה שיופיע למשפט שנקבע לו?
התוצאות לא היו קרובות אפילו. האנשים ברשימה שגיבש המחשב היו מועדים פחות לבצע פשע בזמן ההמתנה למשפט - 25 אחוזים פחות מן ה־400,000 ששוחררו בידי שופטי העיר ניו יורק. 25 אחוזים!
בדו-קרב הזה, המכונה הביסה את האדם.
"רבים מהנאשמים שסומנו על ידי האלגוריתם כבעלי סיכון גבוה זוכים מהשופטים ליחס של סיכון נמוך," כך סיכמו מולאינאתאן ושותפיו למחקר, בפסקה מדכדכת במיוחד. "מן התרגיל המחקרי הזה עולה שהשופטים לא רק מציבים סף גבוה למעצר, אלא 'מדרגים' לא נכון את הנאשמים ...הנאשמים הזניחים שבחרו לשלוח למעצר שבים ומופיעים לאורך כל תהליך חלוקת הסיכון הצפויה."
תרגום: ההחלטות של השופטים בעניין הערבות יוצרות בלגן אחד גדול. נראה לי שתסכימו איתי שזה מבלבל. כששופטים מקבלים החלטות בענייני ערבות, יש להם גישה לשלושה מקורות מידע:
עומדים לרשותם גיליון העבר של הנאשם: גילו, העבירות הקודמות שלו, מה קרה בפעם האחרונה ששוחרר בערבות, איפה הוא גר, איפה הוא עובד.
יש להם עדות של התובע המחוזי ושל הסנגור: כל המידע שנמסר במהלך הדיון בבית המשפט.
ויש להם מראה עיניים: מה אני מרגיש לגבי האדם הזה שעומד מולי?
המחשב של מולאינאתאן, לעומת זאת, לא ראה את הנאשם ולא שמע דבר ממה שנאמר בבית המשפט. לו היתה גישה רק לגילו של הנאשם ולגיליון ההרשעות שלו. הוא קיבל חלקיק קטן מן המידע שעמד לרשות השופט - ועדיין עלה עליו בהרבה בהחלטות לגבי ערבויות.
כשמנסים לשפוט את כישורי הנגינה בכינור אצל אדם מסוים, אין תועלת בידיעה אם אותו אדם הוא גדול או קטן, נאה או מכוער, שחור או לבן. בעצם, המידע הזה עלול רק להפעיל דעות קדומות שיקשו עוד יותר על המלאכה. אבל כשצריך לקבל החלטה בנושא ערבות, נשמע כאילו המידע שבידי השופט אמור להיות בעל תועלת אמיתית.
לפעמים נזרקות לחלל האולם מילים כמו "הפרעה רגשית," אמר סולומון.
"לפעמים הן מגיעות מקצין המשטרה שהביא אותו ושמוסר לך מעטפה מפסיכיאטר שבדק אותו בבית חולים לפני השימוע... לפעמים המידע נכנס לתיק של התובע המחוזי, והתובע שואל שאלות... זאת עובדה שאני צריך לחשוב עליה. במקרים כאלה הוא מתבונן בנאשם - מקרוב, בקפידה, מחפש לדבריו, מין מבט מזוגג כזה, חוסר יכולת ליצור קשר עין. אני מדבר על אדם בוגר שהפסיק לקחת תרופות...
המכונה של מולאינאתאן אינה יכולה לשמוע במקרה את התובע כשהוא מדבר על הפרעה רגשית, ואינה יכולה לראות את המבט המזוגג שמסגיר את הנאשם. עובדה זו צריכה להתבטא ביתרון גדול עבור סולומון וחבריו השופטים, אבל מסיבה כלשהי זה לא קורה...
תעלומה מספר שתיים: איך ייתכן שאנחנו מפענחים פחות טוב את האדם שפגשנו פנים אל פנים מאשר אם לא פגשנו אותו?
