הורים לא אוהבים ספרים שאומרים להם איך לעשות את התפקיד הזה. הם לא אוהבים לצבוע את התמונה לפי המספרים שמישהו אחר שירטט. הקדמה ופרק ראשון.
בשבועות הקרובים אביא בסדרת הפוסטים את הלקחים שלי מתוך הספר שמיועד לעזור להורים ולמחנכים לטפח ולגדל ילדים בצורה הכי קרובה שאפשר לרצוי, בעזרת הידע שקיים בעולם לגבי התפתחות ילדים ומתבגרים.
הקדמה:
למה האינסטינקטים שלנו לגבי ילדים יכולים לטעות פעמים רבות כל כך?
הורים לא אוהבים ספרים שאומרים להם איך לעשות את התפקיד הזה. הם לא אוהבים לצבוע את התמונה לפי המספרים שמישהו אחר שירטט.
פעם האמינו שנשים מקבלות את אינסטינקט האמהות מיד עם הופעת ההורמונים של הלידה, ומחזיקות בידע האינסטינקטיבי הזה לפחות במשך 18 שנים.
עם זאת, האינסטינקט המדובר הוא רק כזה שגורם להורה להגן על הילד ולרצות לטפח אותו. איך לעשות את זה בצורה הטובה ביותר? זו כבר שאלה אחרת...
לתוך הדייסה של דעות ומחשבות של הורים חדשים, נמזגים ומתמזגים עוד כמה דברים שמשפיעים: אופטימיות מוגזמת, הטיות מוסריות, אופנות שחולפות, היסטוריה אישית, ועוד.
הספר ידבר על חלק חשוב מהדברים שהורים צריכים לדעת על טיפוח הילדים שלהם – חלק שלא מגיע בתור אינסטינקט, חלק שמראה שרוב ההנחות שלנו על גידול ילדים לאו דווקא נכונות.
המטרה, בסופו של דבר, היא ליצור עבור כל מי שבא במגע עם ילדים ומתבגרים – הורים, אנשי חינוך פורמלי ולא פורמלי, ועוד – בסיס מדעי יותר ומותאם יותר למציאות, כזה שיעזור לילדים להתפתח בצורה מיטבית.
נושאים שונים שיעלו במהלך הספר והפתיעו גם את הכותבים בזמן שחקרו את הנושא:
הערכה עצמית, לימוד נהיגה, הרעיון שילדים לא מבחינים בין צבעי העור ברמה הגזענית, אזהרה כלפי הילדים לא להלשין, זיהוי מוקדם של מחוננים, האמירה שטלוויזיה גורמת לילדים להשמין, וההנחה שזה סימן טוב שהילד יכול להגיד "לא" ללחץ חברתי.
פרק ראשון: ההשפעה ההפוכה של המילים הטובות.
הרבה מאוד הורים אומרים לילדים שלהם שהם "גאונים" או "חכמים כל כך!" או סתם "מושלמים."
הם יודעים שזה יעזור לילדים שלהם לפתח ביטחון עצמי, להרגיש טוב לגבי עצמם, להעז.
הם טועים.
זה עושה בדיוק ההיפך.
אחד המחקרים של קרול דווק הראה שמספיקה שורה אחת של מילה טובה כדי לגרום להבדל גדול בדרך בה ילדים מתייחסים ליכולת של עצמם.
יש הבדל ענקי בין "אתה בטח ממש חכם" לבין "בטח ממש התאמצת."
מי ששומע שהוא הצליח כי הוא התאמץ, ימשיך – באחוזים הרבה יותר גדולים – להתאמץ, גם אם המשימה הבאה קשה יותר.
מי ששומע שהוא הצליח כי הוא חכם, רוב הסיכויים שבפעם הבאה, הקשה יותר, הוא יחליט לעצמו "זה לא שווה לי לנסות, אני עלול לגלות שאני לא חכם."
עוד על המחקר של דווק בלחיצה כאן.
האפקט קיים אצל בנים וגם בנות, בגילאים שונים ובחתכים סוציו-אקונומיים שונים. זה משפיע על כולם.
חוקר מוביל במחקר על הערכה עצמית בדק את 15,000 המחקרים על הנושא, מצא שרובם הגדול נערכו בשיטה שקשה לסמוך עליה מבחינה מדעית (דיווח עצמי), לקח 200 מחקרים שכן היו מהימנים מספיק, ופסק להפתעת הרוב שהערכה עצמית גבוהה לא משפרת ציונים או הישגים בקריירה, לא הפחיתה שימוש באלכוהול ולא הפחיתה אלימות. הוא סיפר בזמנו שהתוצאות האלה היו "האכזבה הכי גדולה בקריירה שלי."
הוא חושב שהורים שממשיכים להחמיא בצורה כזו לילדים שלהם – למרות שהעדויות המדעיות מצביעות לכיוון ההפוך – בעצם עושים את זה גם כדי להחמיא לעצמם.
ילדים צעירים (עד גיל 7) מקבלים מחמאה כפי שהיא. ילדים יותר מבוגרים כבר מתחילים לחשוד בה. חלק חושב שמי שמקבל מחמאות הם דווקא אלה שהיכולת שלהם היא פחות טובה והם צריכים חיזוקים מבחוץ. חלק חושב שמי שמקבל ביקורת הם אלה שיכולים עדיין להשתפר, בעוד אלה שמקבלים מחמאות הם אלה שלא נשאר להם לאן להתקדם.
ילדים גם מתרגלים לכמות מחמאות גדולה, וקשה לגמול אותם. יש כאלה שחווים תסמיני גמילה כשהם לא מקבלים את השבחים שהם היו רגילים לקבל כשהיו צעירים יותר.
אז מה כדאי לעשות?
1. כדאי להחמיא, אבל בצורה ספציפית (על אירוע או מעשה מסוים, לא באופן כללי).
2. כדאי להחמיא, אבל בצורה שמשבחת דברים שאפשר לשלוט בהם (כמו מאמץ).
3. כדאי לדעת שאם אנחנו רוצים לפתח ביטחון עצמי, אנחנו צריכים לאפשר לילדים לבטוח בעצמם. זה אומר שהביטחון שלהם לא יבוא מאיתנו ומהמחמאות שלנו, אלא על ידי התנסות, כישלונות, התגברות על כישלונות ורכישת ביטחון עצמי.
