פעם, אנשים שמבינים בבייסבול חשבו ששחקן בייסבול אמור להיראות בצורה מסוימת. פעם, אנשים חשבו שהתפקיד שלך הוא התפקיד שלך ואין סיכוי לשנות אותו. פעם, אנשים חשבו שאפשר לנצח רק אם יש לך כסף, רצוי הרבה ממנו. הם טעו.
לאחרונה, בזמן טביעת ספינה קליפורנית, אחד הנוסעים הידק אליו חגורה שהיו מחוברים עליה כמעט 100 ק"ג זהב, והחגורה הזו נמצאה עליו אחר מכן בקרקעית. בשעה שהוא טבע – האם הזהב היה שלו, או ההיפך...?"
הספר מאניבול, ואחריו הסרט, עוררו סערה בעולם הבייסבול. מנהלים, מאמנים וסקאוטים רבים התעצבנו על הספר ש"הזמין" בילי בין, אחת מה'דמויות' הראשיות בספר.
אבל הוא לא הזמין, ולמעשה, הוא אפילו לא היה ממש זמין "להתראיין" או לספר דברים שקשורים לנושא הספר. מייקל לואיס פשוט תיאר את כל מה שראה ושמע, ואם במקרה בילי בין והעוזרים שלו יצאו טוב מהספר הזה זה כי, ובכן, הם עשו משהו טוב.
בייסבול בשנים האחרונות, עד תחילת העלייה של בילי בין והאוקלנד אתלטיקס, היה עניין של מסורת ושל כסף. מה עשו קבוצות שלא היה להן כסף ולא הייתה להן מסורת? הפסידו, בעיקר.
עד שבילי בין החליט להשתמש בנתונים שעמדו לרשות כולם, שכר אנשים שמבינים בנתונים הללו, ופרקטית עשה את הסקאוטינג בעצמו כדי להשיג את מי שהוא רצה (בשונה ממי שהסקאוטים של המועדון רצו).
ואז, הם התחילו לנצח.
ולנצח.
ולנצח.
וזה עיצבן את העשירים וזה עיצבן את הסקאוטים ש"מבינים" בבייסבול וזה עיצבן את המנהלים שכל פעם שבילי בין התקשר אליהם חשבו לעצמם מה הוא עושה שיעזור לו והם לא מבינים.
אבל חוץ מלהתעצבן הם נשארו בשלהם ולא רצו להתעניין יותר מדי בדברים האלה, הסטטיסטיים, שיכולים היו לעזור להם.
למשל, אנשים פעם חשבו שהגנה בבייסבול (תפיסת כדור שנחבט ומסירתו לשחקן המתאים בזמן המתאים) היא חלק מאוד חשוב ושיש למדוד אותו בצורה מסוימת. אלא מה – האנשים האלה שיחקו על דשא שונה, בכדור שונה, באצטדיונים שונים, ללא כפפות לתפיסת הכדור ואחרי שחזרו ממלחמת האזרחים בארה"ב. נתונים מהסוג הזה לא רלוונטיים להיום.
למשל, אנשים פעם חשבו שזה משנה איך נראה שחקן בייסבול. אם הוא רץ מוזר או אין לו ריבועים בבטן או שהחבטה שלו בכדור שונה – הוא "לא נראה כמו שחקן". אותם אנשים התעלמו מהיכולת שהביאו איתם השחקנים הללו, ובפרט היכולת לזוז עוד בסיס אחד קדימה – שהיא בעצם היכולת של שחקן למנוע מהקבוצה שלו להפסיד.
למשל, אנשים חשבו שאם לא שיחקת תפקיד מסוים בתיכון או בקולג', אין שום סיכוי שתשחק אותו במקצוענים. אבל האתלטיקס לקחו באופן שיטתי שחקנים שיודעים לזוז בסיס אחד קדימה ולימדו אותם תפקידים שונים כדי שיוכלו להכניס אותם להרכב ולעזור להתקפה:
"חלק גדול מהשינוי היה בזכות ווש. ווש היה נכנס לראש שלך כי, ובכן, רצית את ווש בתוך הראש שלך. כל מהלך שביצע הטי הוא דיבר עליו לאחר מכן עם ווש. המאמן שלו יצר עבורו סקאלה שונה על פיה היה מתייחס לביצוע שלו. אולי הוא היה ציון 6 אבל בסקאלה של ווש הוא היה ציון 8 ועוד ידו נטויה. "הוא ידע שמה שהיה מהלך רגיל עבור רוב השחקנים בעמדה הזו לא היה רגיל עבורי." ווש עזר לו לעבוד על עצמו, לחשוב שהוא טוב יותר ממה שהוא, עד שהוא הפך להיות יותר טוב ממה שהוא."
לקנות בזול ולטווח קצר, להאמין בשינוי ששחקנים מסוגלים לעשות, לקנות שחקנים שמסוגלים להשאיר את הקבוצה בהתקפה ולמנוע ממנה להפסיד, לדעת מה שווה יותר ומה שווה פחות – כל אלה כלים שבילי בין הבין וניצל והשתמש בהם עד שכבר לא הייתה לאחרים ברירה אלא להבין שיש פה משהו.
ובכל זאת, להמשיך לתעב אותו.
