לפרק הקודם מתוך לחשוב מהר, לחשוב לאט לחצו כאן.
"היצג רחב" אומר שאנחנו לוקחים בחשבון את כל ההיבטים כשאנחנו מחליטים החלטה.
"היצג צר" אומר שאנחנו מפרידים בין ההחלטות השונות לטובת ניצחון בכל אחת מהן.
איך זה קשור לספורטאים?
ספורטאים צעירים מעדיפים "לפרוש" כל עוד הם נחשבים טובים ומתקשים לקבל מעבר לרמה הבאה כקושי שצריך לעבור דרכו.
הם עוברים ממצב של "מעולה" למצב של "לא מספיק" וזה גורם להם לפרוש.
לפעמים זה גם גורם להם לבחור בתהליכים שיש יותר סיכוי שיוכלו להגדיר כהצלחה בטווח הקרוב, גם אם בטווח הרחוק לא בהכרח כדאי להם לבחור אותה בחירה.
למשל, יותר קל לקלוע עכשיו סלים ביד ימין, ואם אני משחקת מול שחקנית אחרת ואני רוצה לנצח, אני אנסה לקלוע מולה סלים ביד שקל לי יותר לקלוע בה.
אבל, אם אני רוצה להיות שחקנית כדורסל מקצוענית, כדאי לי להשתפר בקליעת סלים גם ביד שמאל.
זה אומר שלפעמים אני "אפסיד" מהלכים כי אני עוד לא מיומנת מספיק.
בטווח הארוך, זו ההחלטה הנכונה.
החשבון המנטלי שאנחנו עושים בתוך הראש שלנו גורם לנו להחליט החלטות שונות מאשר היינו מחליטים אם היינו לגמרי רציונליים, או משקיעים יותר מחשבה בהחלטות שלנו.
אם אני צריך למכור מנייה אחת, אני אעדיף למכור מנייה שעלתה מאז שקניתי אותה, כדי להרגיש שאני יוצא מרוויח.
בהנחה שהמניה הזו ומניה אחרת צפויות להיות יחסית יציבות, אין סיבה להעדיף את המניה שהרוויחה על פני המניה שהפסידה, אבל כך אנשים עושים, לרוב.
ועוד מחשבה על חשבונאות מנטלית:
כשל העלות האבודה והסלמת מחויבות הם שני תהליכים מנטליים שמשתמשים בחשבון מנטלי שאומר "כבר הוצאתי על זה הרבה (זמן/כסף/אנרגיה) ואני לא רוצה להרגיש שהפסדתי, אני חייב להמשיך להשקיע עד שזה יצליח.
מה שהשקענו הוא כבר בעבר.
אנחנו נשארים במשרות עלובות, בנישואים אומללים ובפרויקטים שאין להם סיכוי - כדי להצדיק לעצמנו את מה שהשקענו.
לא תמיד זו ההחלטה הנכונה.
