‍החלטות בהוראה.

ההחלטות בהוראה נכנסות למספר קטגוריות:

1. תוכן.

נכון, זה יכול להיות היסטוריה או ספרות או כדורגל, אבל, כמובן, זה לא מסתכם בזה.

האם הם כבר יודעים מה שתכננת ללמד? האם הם למדו את זה מזמן, או לפני חודש?

מה מתוכנן להמשך השנה? האם זה מתאים לתהליך שלהם?

האם החומר ברמה שלהם? מורכב מדי? פשוט מדי?

2. התנהגות של התלמיד.

כן, הוא צריך להיות מסוגל להראות שהוא מבין את החומר. אבל איך?

זה יכול להיות בכתב, או בעל פה. אבל בספורט זה, כמובן, לא מספיק.

אז צריך להדגים על המגרש. אבל איך? עם הגנה? בלי הגנה? תחת לחץ זמן? עם קהל או בלי? איך נדע שהוא מבין את החומר ומסוגל להשתמש בו?

3. התנהגות של המורה.

אמת, רוב הזמן זה לתכנן שיעור, ולדאוג שהוא יעבור לתלמידים/ספורטאים. אבל איך?

אינטואיציה? מדע? בחיוך? בעזרת המקל או הגזר? באיזו שיטת לימוד? באיזה ווליום? באיזה טון דיבור?

הגברת מוטיבציה 1.

מספר דרכים להגביר מוטיבציה אצל התלמידים (ובעצם, אצל כל אחד כמעט):

1. רמת דאגה.

אם התלמיד דואג מאוד, הוא לא יצליח לבצע את המשימה והמוטיבציה שלו תדעך.

אם התלמיד לא דואג בכלל, והחומר לא מעניין, לא תתעורר בו מוטיבציה לבצע את הדרוש.

אם החומר מעניין, אין צורך בדאגה. הוא יעשה.

אם החומר לא מעניין, דרושה רמה מסוימת של דאגה כדי לבצע, למשל ציון, הופעה מול אחרים, הסבר להורים למה לא עשית, ועדת משמעת ועוד...

2. גוון הרגש.

יש סיכוי גדול שהתלמיד ירצה לבצע את המשימה אם הלמידה עצמה והיכולת להצליח בה יעוררו הרגשה טובה. "אני חושב שאני יכול להצליח בזה, ואין שום איום עליי אם לא אצליח."

לפעמים יש צורך בהגברת הדאגה (ראו סעיף 1) כדי לעורר מוטיבציה ללמידה, והדבר עלול ליצור הרגשה לא נעימה. ההרגשה הזו תעזור לביצוע הנדרש, אבל עלולה גם לגרום לחוסר רצון למעורבות עם הנושא, או עם המורה, בעתיד.

3. הצלחה.

אנחנו לא חווים תחושת הצלחה מכל דבר. כשאנחנו מורידים את הידית של הדלת והדלת נפתחת, לא מתעוררת אצלנו תחושת הישג. היא כן מתעוררת אם הדלת הייתה תקועה והיינו צריכים למצוא פתרון יצירתי כדי לפתוח אותה.

תפקיד המורה הוא לשלוט בדרגת הקושי – לא קלה מדי ולא בלתי אפשרית, וגם בפיתוח היכולת של התלמיד ללמוד – כך שההצלחה תהפוך בעתיד לסבירה יותר.

‍

הגברת מוטיבציה 2.

יישלח לרשומים באתר ביום ד'.

עזרה בהכנה ללמידה.

כאשר מורה נכנס לכיתה הוא עסוק בסימון נוכחות ובהפצת חומר לימודי לשיעור הנוכחי. זה עלול לעלות בזמן למידה יקר. למורים ישנן אסטרטגיות שונות כדי להפיק את המיטב מהזמן הזה, כמו מטלה בה כל תלמיד חוזר על החומר שנלמד בשיעור שעבר וכותב מספר שורות שמסכמות את הנושא או מרחיבות עליו.

גם מאמנים יכולים לספק לספורטאים מטלות כאלה:

חימום ספציפי שמתאים לאימון או סדרת תרגילים לחזרה על מיומנות מסוימת, או אפילו תרגילי בעל אופי פיזיותרפי או סט כוח כלשהו. כך הם יודעים מה עליהם לבצע לפני תחילתו הרשמית של האימון, אליו הם מגיעים חמים בגוף ובעלי פוקוס שמתאים לתחילת אימון.

‍

סיפוק יעיל של מידע.

יישלח לרשומים באתר ביום ד'.

לימוד של שני צדי המוח.

מורים צריכים לעזור לתלמידים להשתמש בצד השמאלי של המוח, כמו גם בצדו הימני.

הצד השמאלי אחראי על החשיבה המסודרת, זו שמעוגנת בזמן.

הצד הימני אחראי על הבנת טון הדיבור, שפת הגוף, תמונות וכד'.

לכן מומלץ לרוב המורים לכתוב וגם לשרטט על הלוח. לשחק עם טון הדיבור וגם לתת משימות קריאה.

בספורט המצב מעט שונה, אך בכל זאת – יש ספורטאים שלומדים יותר טוב מהקשבה, יש שלומדים יותר טוב מצפייה, אחרים מעשייה. המאמנים צריכים לעזור לכל אחד מהם ללמוד ולהתקדם.

אגב, אין זה אומר שאי אפשר ללמוד אסטרטגיית למידה חדשות. אפשר!

אבל לכל אחד האסטרטגיה המועדפת עליו ברגע נתון, וטוב יעשו המאמנים אם יצליחו לעזור לכולם.

אני משתמש בתבנית של הסבר-שאלות-הדגמה-ביצוע לפני שאני מתקן. רק אחרי שעברנו על כל האסטרטגיות שעשויות לאפשר להם ללמוד, יש טעם ללמד.

‍

בדיקת הבנה אצל התלמיד.

יישלח לרשומים באתר ביום ד'.

‍

לא כל תרגול עוזר להשתפר.

יישלח לרשומים באתר ביום ד'.

הנחיית האימון העצמי הראשוני שלהם.

למידה של משהו חדש היא כמו בטון רטוב – היא יכולה בקלות להשתנות. כך גם בספורט, כמובן. שימוש בטכניקה לא יעילה או ביצוע לא נכון של תרגיל בעומס גדול עלולים להביא לתוצאה רצויה – טכנית, או אפילו כזו שתגרום לפגיעה גופנית.

כאשר מלמדים אדם נושא חדש, עלינו לקחת בחשבון שתפקידנו להנחות גם את האימון העצמי הראשוני שלהם. אם אנחנו לא בטוחים שהם מבצעים את המיומנות שתוארה ותורגלה באימון בצורה טובה, עדיף להימנע מלתת להם להתאמן עליה בבית. כאשר השליטה במיומנות תהיה מספיק טובה לאימון עצמי, על המאמנים לתת משימות שיאפשרו המשך תשומת לב לדגשים החשובים כדי לייצר המשכיות ברצף הלמידה.

אפשר לעשות זאת על ידי האסטרטגיות הבאות:

1. ללמד אותם כיצד להתאמן בעצמם בזמן האימון כאשר המאמן נוכח והוא יכול לתקן ולשפר את האימון העצמי שלהם.

2. לבקש מכולם להראות את המיומנות ולשים לב אם הרוב יודע לבצע. כך אפשר "לשחרר" ללמידה עצמית כל מי שיודע כיצד לבצע, ולתת יותר תשומת לב לאלה שזקוקים לה.

3. להסיק לפי רמת הספורטאי את התקדמות הקבוצה. אם הספורטאי הכי פחות מיומן מבצע את הפעולה היטב ללא קושי, יש להניח שהקבוצה מסתדרת איתה גם כן. אם הספורטאי הכי מיומן לא מסתדר, אפשר להניח שגם רוב הקבוצה מתקשה עם אותה מיומנות.

4. לעצור את הקבוצה על מנת לתקן טעויות רק כאשר הן חוזרות אצל מספר ספורטאים. אם לא – לעזור לכל ספורטאי שמתקשה באופן פרטני.

‍

לכבד טעויות כדי לקדם למידה.

ש: כמה זה 7 כפול 5?

ת: 30.

ש: 30 זה תשובה לשאלה אחרת. כמה זה 6 כפול 5? 30. כמה זה 7 כפול 5?

ש: לאן את צריכה לרוץ כשהיא מכדררת ימינה?

ת: שמאלה.

ש: אם היא הייתה מכדררת שמאלה היית צריכה לרוץ שמאלה. אם היא מכדררת ימינה, לאן את צריכה לרוץ? אני מצפה שתדעי את התשובה לשאלה הזו כשאני אשאל אותה שוב, מחר.

לפעמים הספורטאי לא יידע לענות. במקרה כזה כדאי לעבור לספורטאי אחר, ולמצוא לאחר מכן את הספורטאי שטעה כדי לוודא שהוא מבין מה התשובה הנכונה ויהיה מוכן לענות למחרת.

אבל למי יש זמן לזה?

למי שרוצה לעזור לספורטאים להתקדם. ספורטאים שחוששים לטעות לא יתנסו. הם צריכים לדעת שהסביבה שלהם מתייחסת בכבוד לטעויות שלהם ועוזרת להם ללמוד.

זה באחריותנו.

שימוש בזמן בצורה אפקטיבית.

יישלח לרשומים באתר ביום ד'.

*הרחבה על כל אחד מהסעיפים ביום ד', לכל מי שנרשמו באתר לקבלת הניוזלטר.