מיקמתי משמעת בראש הרשימה ויכול להיות שזה עלה לנו במספר תארים. אם הייתי צריך לחזור שוב על הדברים, הייתי עושה בדיוק אותו הדבר, כי ברגע שאתה נפרד לשלום ממשמעת, אתה אומר שלום גם להצלחה ומכין את עצמך לאנרכיה.

המשימה של בניית קבוצה ושימור שלה אף פעם לא נגמרת. לא מדובר רק בפציעות או בעייפות לאורך העונה, אלא גם בזמן עצמו. תמיד יש צעירים עם אנרגיות שרוצים להיכנס לקבוצה הבכירה, ותמיד יש שחקנים באמצע שנות השלושים שלהם שאמנם שיחקו במועדון שנים רבות ותרמו לו מאוד, אבל מתקרבים לתאריך בו כדאי למכור אותם. תמיד הייתי מביט מסביב כדי לזהות מי יכול להצטרף לקבוצה, בין אם זה ממחלקת הנוער (ההעדפה שלי) או ממקום אחר.

תמיד חשבתי שכדאי לשלב שחקן חדש בזהירות לתוך הקבוצה. לא רק מדובר בתרבות ובהיסטוריה של מנצ'סטר יונייטד או בעובדה שאצלנו ההגה במכונית נמצא בצד השני. מדובר ביכולת להכיר ולהסתגל לנטיות ולמוזרויות של עשרות שחקנים שונים. זה כמו לנסות ללמוד שפה חדשה בזמן שאתה מנסה ללמוד עוד מספר ניבים שונים של אותה שפה.

לכל מנהיג יש תכונות שונות בעזרתן הוא מוביל. כשבחרתי קפטן לקבוצה, חיפשתי ארבעה ערכים מרכזיים. הראשון היה רצון להוביל על המגרש. השני היה מישהו שסמכתי עליו שיביע את הרצונות שלי והשלישי היה לבחור שחקן שהחברים לקבוצה מכבדים וכתוצאה מכך יעשו מה שהוא אומר להם. לא כל אדם יצירתי נועד להיות קפטן. אולי התרומה שלהם ענקית לקבוצה והם חברים נהדרים, אבל הם לא מתאימים להיות מנהיגים. רציתי גם קפטן שמסוגל להסתגל לנסיבות משתנות.

חלק מהמנג'רים מנסים להיות פופולריים בקרב השחקנים ולהפוך להיות אחד מהחבר'ה. זה אף פעם לא עובד. כמנהיג אין צורך להיות נאהב, אם כי זה מועיל, לפעמים, שיפחדו ממך. אבל, יותר מהכול, צריך שיכבדו אותך. יש גבולות טבעיים, וכשחוצים אותם זה הופך את החיים לקשים יותר.

מנהיגים בדרך כלל לא מודעים, או לפחות לא מעריכים מספיק, כמה הנוכחות שלהם מספקת מוטיבציה. יום אחד ניגש אליי שחקן ושאל אותי (אחרי שהייתי בחו"ל כדי לצפות בשחקן) איפה הייתי ואמר לי שהדברים לא היו אותו הדבר בלעדיי. הבנתי שגם אם אני לא מדבר במהלך האימון (וזה אכן קורה לרוב...), לנוכחות שלי יש משמעות.

כשהייתי צעיר יותר נטיתי להיות יותר חמור סבר. בהמשך הקריירה, כשהיה לי יותר ניסיון, שיניתי גישה. אין שום צורך לתלות שחקן בכיכר העיר. זה משפיל אותו ולא עוזר לאחרים שסביבו. למרות שלא תמיד הצלחתי, ניסיתי לשמור את ההערות החדות שעלולות לפגוע למפגשים פרטיים. ניסיתי גם לשלב בפנים הערות חיוביות ואמונה בשחקן, ודאגתי שיידע שאין פה פעולה שרירותית: ההערה תקפה לכולם ולא ניתנת לשינוי.

חגיגות אחרי הישג הן דבר מתיש עבור מנג'ר. אחרי משחק אתה מתראיין, ואז מחליף בגדים ויוצא לארוחה חגיגית. עד שהכול נגמר כבר אחת בלילה, ואני מת להגיע למיטה. כשהייתי שוכב במיטה הייתי מרגיש תחושת סיפוק, אבל עד שהייתי מתעורר היא הייתה נעלמת.

אמנם נהניתי מאוד והיה לי העונג לגרום אושר לכל כך הרבה אנשים, אבל לא חשתי שמח כמוהם. הייתי צריך להיות זה שחושב על מחר. הייתי מיד מתחיל לחשוב על דרכים בהן אנחנו יכולים להשתפר, ועל שחקנים שמגיעים לסוף דרכם. עבורי, בכל חגיגה, השאלה שניקרה במוחי הייתה 'איך אנחנו מתעלים על זה? איך נשיג עוד ניצחון?'

כשראיינתי אנשים רציתי לדעת מה השאיפות שלהם ואם הם חושבים על המשרה הזו כמקפצה לתפקיד אחר. אני נוהג לחפש מחויבות, התלהבות, גישה חיובית, קשר עין ואומץ אישי. חלק מהמועמדים היו ממש מפוחדים בפגישה איתי וניסיתי להציע להם תה כדי שיהיו רגועים יותר ואוכל לדעת מי הם באמת. חלק מהאנשים מפחדים לשאול שאלות בראיון איתי. זה חבל. אתה צריך לדעת מה המעסיק שלך יכול להציע לך. לעתים קרובות אפשר ללמוד על אדם בזכות השאלות שהוא שואל. זה מראה איך הוא חושב; מה רמת הניסיון והבגרות שלו.

כששחקנים פורשים ועוברים לצד של הניהול או האימון, אחד הדברים שמפתיעים אותם הוא האורך של יום העבודה. אצל שחקנים בימינו, ביום שאין בו משחק, רוב הימים "מסתיימים" אחרי ארוחת הצהריים. כשאתה הופך למנג'ר אתה מגלה שלושה דברים. יש אין סוף דברים שצריך לעשות ואנשים שצריך לענות להם. היום לא נגמר. אף פעם אין מספיק זמן.

עוד לא פגשתי מישהו שהשיג הצלחה אדירה מבלי לחסום דרישות של אחרים או לוותר על זמן פנוי. אני לא אומר שלהיות אובססיבי למשהו מוביל לסגנון חיים בריא או לאושר נצחי, אבל אני לא יכול לדמיין, אם מישהו שואף להיות טוב מאחרים, איך הוא יכול לשמור על איזון בחייו. חלק מהאנשים פשוט טובים יותר בלסגור את עצמם וכתוצאה מכך יש להם יותר זמן לפתח את היכולות שלהם או לשפר את הארגון בו הם עובדים.

ההגנה הכי טובה מביקורת והתקפות של אחרים עליך היא הדעה של האנשים שחשובים לך. הצרחות של ההמון נחלשות כשיש לך תמיכה מאנשים שאתה מכבד.

מנג'רים יכולים ליהנות מתמיכה של הבעלים של המועדון וזו יכולה לבוא בתור ביקורת בחדרי חדרים ותמיכה שקטה כלפי חוץ, וגם כחוסר התערבות בעניינים מקצועיים. עוד דרך יכולה להיות לתת את ברכת הדרך ואת ההמלצות כשאתה בוחר לעבור למקום אחר ומנסה להתקדם. כשעזבתי את אברדין, הבעלים לא רצה שאלך, אבל עזבתי עם ברכתו – מתנה נהדרת.

הרופאים במנצ'סטר יונייטד עשו את עבודתם היטב בלי שאבין כלום ברפואה. ראש מחלקת הנוער ידע יותר ממני על כל נער שהיה באחריותו. לאט-לאט הבנתי שתפקידי היה שונה. הייתי צריך להציב סטנדרטים גבוהים. לעזור לכולם להבין שהם יכולים להשיג דברים שהם לא חלמו שהם יכולים. לשרטט מסלול שאיש עוד לא הלך בו. זה ההבדל בין מנהיגות לבין ניהול.

כששכרתי מישהו לעבוד, סמכתי שהם יעשו את העבודה ויבואו אליי אם יש בעיות. זה היה נכון בעיקר עבור הרופאים, אנשי מדעי האימון וצוות האנליסטים של הווידאו. אני לא רופא, דיאטן או אשף מחשבים, והם שכחו דברים בתפקידם שאני בחיים לא אלמד. אם הרופא אמר ששחקן לא כשיר לשחק, לא הפעלתי עליו שום לחץ כדי לשנות את דעתו.

סימן נוסף למנהיג הוא אחד שמוכן לשתף מידע. מנהיג גדול שמח לשתף ידע, או לפחות חלק ממנו. אנשים היו מופתעים כמה הרשיתי למאמנים אחרים מכל העולם לצפות באימונים שלנו. אולי הם חשבו שאני מלמד אותם איך להכין פצצת אטום מקורנפלקס, קטשופ ושתי כוסות קמח. ב-2011 באיירן מינכן נתנו לנו לבקר במרכז הרפואי שלהם כשחשבנו איך לשפר את שלנו. הם נתנו לנו להסתכל על הכול. התרשמנו מאוד ולקחנו המון רעיונות. כשבנינו את שלנו והייתה שמועה שהוא טוב, מועדונים רבים רצו לראות איך הוא עובד, ולא ראיתי את הבעיה בכך.

אף פירמידה לא נבנתה בלי שנשברו כמה אבנים. אם אתה רוצה לבנות משהו גדול, ייקח לך יותר מ-100 ימים. צריך להמשיך לבנות כל הזמן. אתה אף פעם לא מסיים. 'האוטובוס נוסע – תוודאו שאתם עליו, אל תישארו מאחור.' מנצסטר יונייטד תמיד הייתה אוטובוס בתנועה.

‍