בעונת המשחקים 1974-75 הצטרפו שני חוקרים מתחום החינוך לאימונים של קבוצת הכדורסל של UCLA כדי לחקור וללמוד על סגנון האימון של ג'ון וודן, שכבר אז נחשב לאחד ממורי הכדורסל הגדולים, דעה שמחזיקה עד ימינו.

החוקרים צפו ב-15 אימונים במהלך השנה, בסופה זכו UCLA באליפות המכללות של ארה"ב בפעם העשירית ב-12 שנים. המחקר התפרסם בשנת 1976 והדגים בצורה מעניינת את סגנון האימון של וודן תוך שהוא מפרט את סוגי האמירות במהלך האימון.

בשנת 2004 החוקרים חזרו למאמר שלהם בעזרת מידע שלא היה קיים אז – ביניהם פרסומים של וודן עצמו מהשנים של אחרי המחקר, עבודת דוקטורט על וודן וספר שכתב אחד משחקניו לשעבר ושיחות עם וודן עצמו – וכתבו מאמר חדש שמתבסס על המאמר משנת 1976.

הקישורים למאמרים כאן.

הספר שנכתב על סגנון האימון כאן.

החוקרים זכו לשבת במרכז המגרש ולצפות באימונים שהתרחשו בכל יום בשבוע משעה 15:29 עד שעה 17:29. האימון החל חצי שעה לפני כן עם עבודה אישית.

הם ניסחו קטגוריות שבעזרתן ניתחו את הלימוד של וודן, ושמו לב שלא היו נאומים ולא שיחות ארוכות. רוב האמירות שלו לא ארכו יותר מ-20 שניות. אחד מהמאמנים שוודן הכיר אמר פעם "תן למאמן הזדמנות לומר ב-15 דקות מה שאפשר לומר ב-15 שניות – והוא יעשה את זה!"
"למדתי להיות מדויק וקצר," אמר וודן. "אם לא הייתי לומד, הייתי מבזבז המון זמן והמון מאמץ."

רוב מה שנאמר על ידי וודן באימונים נכנס לקטגוריה "הנחיות". מדי פעם היה אומר שלושה משפטים ברצף. בסך הכול קודדו החוקרים 2326 אמירות נפרדות.
במחקרים שנערכו בהמשך שבדקו סגנון לימוד על המגרש, נמצא שהנחיות היוו את רוב האמירות של מאמנים ברמה גבוהה בענפי ספורט שונים (טניס, פוטבול וכדורסל).

החוקרים שמו לב גם ליעילות בה התרחש האימון, כאשר שחקנים זזים מתרגיל לתרגיל במהירות והאינטנסיביות של האימון נשארת גבוהה.
ביל וולטון, כוכב הקבוצה ולאחר מכן גם שחקן NBA מוביל, נזכר שהאימונים היו מאוד אינטנסיביים, ובמשחקים הוא היה מרגיש שהכול מתנהל לאט ולוקח המון זמן, כמובן בהשוואה לאימונים.

החוקרים גם מצאו דפוס מיוחד עד כדי כך שהם קראו לו "וודן": הוא היה שורק ועוצר את המהלך, מדגים מה הדרך הנכונה לבצע, מראה איך השחקן ביצע בצורה שגויה ושוב מדגים מה הדרך הנכונה לבצע. השילוש הזה זכה לכינוי "וודן".

במהלך השנים, הבינו החוקרים שהיכולת לתת משוב כל כך קצר ומדויק היה תוצאה של תכנון יומיומי מדויק ונרחב והערכה מתמשכת של השחקנים ושל הקבוצה. הוא היה מעריך מראש מה כל שחקן עשוי לעשות וחשב מראש כיצד יתקן או יחמיא. הוא הגיב במהירות אבל לא במקריות. הוא היה מוכן.

באחד האימונים שחקן גבוה וצעיר תפס כדור חוזר מהחטאה של היריב, והתמהמה למסור את הכדור. הוא לא מצא שחקן פנוי אז הוא החל לכדרר במעלה המגרש.
"תמסור למישהו נמוך!" צעק וודן.

הסיפור הקצר הזה נשמע מצחיק, אבל גם האמירה הזו הייתה חלק מתכנית שהייתה לוודן עבור השחקן הזה, כפי שהייתה לו עבור כל שחקן. הוא היה יודע אילו חלקים התקפיים טעונים שיפור, מה עלול להשתבש ומה עשוי לעזור. וודן ידע מה כל שחקן צריך ממנו ברמה המקצועית, וגם ברמה האנושית. חלק היו צריכים יותר זמן על הספסל, חלק היו צריכים יותר מחמאות.

וודן נותן את הקרדיט לרצון וליכולת שלו להיות מתוכנן ומאורגן לביקור באוניברסיטת נוטר-דיים, שם מאמן הפוטבול פרנק ליהיי נתן לוודן שיעור מאלף באירגון. שחקנים עברו בספרינט מתרגיל לתרגיל והאימון התנהל לפי דקות בודדות.

בשנות ה-70 של המאה הקודמת המחקר של הפסיכולוגיה החינוכית עסק רבות בשאלת המחמאות והנזיפות. בראיון ב-2002 וודן הסביר שהגישה החיובית עבורו היא ההנחיות עצמן, לא המחמאות. הוא האמין שתפקידו הוא למקד את תשומת הלב של השחקן בדברים שעליו לעשות כדי לשחק כדורסל יותר טוב.

"אם לא הייתי מקבל מידע, הייתי נשאר עם הערכה, לא עם פתרון. הייתי צריך שיגידו לי מה הדבר שעליי לעשות, לא שיגידו לי אם זה היה טוב או לא טוב," אמר אחד השחקנים לשעבר של וודן.

‍

היום כבר ידוע שלמחמאות יש חשיבות כל עוד הן לא מזויפות, כן ספציפיות למעשה מסוים, וניתנות על מאמץ. וודן היה מחמיא בעיקר לשחקנים שלא היו מקבלים את המחמאות בשום מקום אחר. הייתה כוונה מאחורי המחמאות שלו.

אחד השחקנים שהתראיין למחקר אמר שהוא לא הרגיש שוודן החמיא יותר למחליפים מאשר לשחקני החמישיה הראשונה, והוא צדק. וודן החמיא באותה כמות בממוצע לשחקנים שקיבלו דקות משחק רבות. ההבדל בין הקבוצות היה בכמות הנזיפות. השחקנים שמשחקים דקות רבות קיבלו כמעט פי 2 נזיפות בממוצע.

וודן לא הסתיר מהשחקנים שהוא מעדיף לשתף 7, מקסימום 8 שחקנים במשחק. הוא חשב שהזמן המשותף על המגרש יעזור להם ללמוד איך לשחק זה עם זה וישמור אותם בכושר גופני איכותי.
עם זאת, החשיבות של האחרים הייתה גדולה. הם היו אלה שמפתחים את יכולת המשחק של חבריהם לקבוצה. בנוסף, אם מחלה או פציעה היו מונעות משחקן לשחק, מישהו היה צריך להיות מוכן למלא את מקומו. אם מישהו מהמחליפים לא היה מתאמץ, השחקנים המובילים לא היו מתפתחים.

"ידעתי שמי שישחק פחות, יאהב אותי פחות," אמר וודן, "אבל אני מאמין שהסיבות שלי למתן דקות משחק לא היו אישיות. האם אני מושלם? אי אפשר לדעת."

אחד הדברים שהפריעו לשחקנים שלא זכו לשחק כמעט, היה שגם באימונים שבעת השחקנים שיחקו זה עם זה, ולא היה ערבוב בין אלה שמשחקים לאלה שלא. כדי להיכנס לרוטציה של אלה שמשחקים היה עליהם לבצע בצורה משמעותית יותר טובה מאשר שחקן שכבר שיחק והתחרה שנתיים-שלוש ברמה הכי גבוהה.
אחד מהשחקנים אמר לוודן שהוא (השחקן) היה נראה יותר טוב אם הוא היה משחק עם לו אלסינדור (קארים עבדול ג'באר) במקום עם הגרועים ושמע מוודן שזה מה שאחרים אמרו על השחקן עצמו – שהוא אחד מהגרועים.
בהמשך, וודן הכיר בעובדה שלא תמיד הצליח להעביר את המסר למחליפים עד כמה הם חשובים בעיניו ואמר "כנראה שעבדתי על עצמי שהצלחתי..."
למרות שהיחס בין מחמאות לנזיפות היה גדול יותר עבור המחליפים, דווקא כמות האמירות הכללית הייתה גדולה ב-50% לטובת השחקנים שמשחקים יותר במשחק.

וודן האמין גם בחזרות. יש כאלה שחושבים שתרגול חזרתי מפריע ליוזמה וליצירתיות של הספורטאי, ויש כאלה שחושבים שתרגול כזה הוא בסיס הכרחי ליצירתיות.
הסבר, הדגמה, חיקוי וחזרה הם ארבעת החוקים של הלמידה לפי וודן, אבל הוא מוסיף שבעצם זה צריך להיות הסבר, הדגמה, חיקוי, חזרה חזרה חזרה חזרה וחזרה.

עם זאת, הוא רצה ששחקנים יפתיעו אותו, יחליטו החלטות, יעזו. שיהיו הבנה ומשמעות מאחורי העשייה שלהם. שיהיו להם אפשרויות. בשביל אפשרויות צריך לדעת את הבסיס.

במחשבות הסיכום אומרים החוקרים שהם שמחים שהמחקר עמד במבחן הזמן, ושהם היו מוסיפים, במבט לאחור, שיחות עם שחקנים לשעבר, עם עוזרי מאמן ועם המאמן עצמו כדי להבין את השיטה מאחורי האימונים ואת הדרך בה היא השפיעה על השחקנים עצמם.