האם יש דבר כזה כימיה קבוצתית? ג'ואן ריאן עשתה סיבוב בין כמה מאות אנשי מדע וספורטאים כדי לפענח את התשובה.
חלק 1 – היכרות עם הנושא ועם חברים חדשים לקבוצה
כל דבר שמרגישים אותו, קיים.
אמונה, למשל, קיימת עבור אלה שמאמינים.
אהבה קיימת עבור האוהבים.
כדאי בהזדמנות לשאול איך מייצרים אמונה או אהבה, אבל אנחנו נתעסק בדרך ליצירת כימיה קבוצתית.
החיים באופן כללי והספורט באופן ספציפי מתקדמים בתקופה האחרונה לכיוון אנליטי. אנחנו רוצים לאסוף מידע ולנתח אותו כדי שנוכל להבין בצורה מושכלת את החיים שלנו ושל אחרים.
כך עושים מדע.
פעם אנשים סיפרו סיפורים זה לזה וכך העבירו את הידע שהעולם נח על כתפיו של פיל ענק שעומד על צב גדול ששוחה בחלל.
פעם גם חשבנו שהעולם שלנו הוא מרכז היקום והשמש מסתובבת סביבו, עד שמצאנו דרך למדוד את זה.
האם כימיה קבוצתית היא פיל שעומד על צב, או דבר שאפשר למדוד?
ואם אפשר למדוד את זה, האם זה בכלל משנה? האם זה משפיע על ביצועים של קבוצות?
ובכן, לא כולם חושבים כך. יש כאלה שחושבים שכישרון זה מה שמשנה. שאפשר ללכת לארוחת ערב משותפת ולהתחבק כמה שרוצים, אם אין כישרון הקבוצה לא תנצח.
אם אתם קוראים פה מספיק זמן, אתם יודעים מה אני חושב על כישרון.
כבר יודעים מה אני חושב על כישרון? ממשיכים.
כשאנחנו מבצעים מחוות מסוימות של חיבה (כמו למשל לשים את היד שלנו על השכם של מישהו) אנחנו יוצרים אצלו תחושה של חיבור, של אמון, של שייכות. ברמה הכימית, מופרש אצלו הורמון בשם אוקסיטוצין, שהוא הגורם אצל בני אדם להרגשה הזו.
יחד עם אוקסיטוצין, אנדורפינים שמשככים כאב ויוצרים תחושת סיפוק מופרשים כאשר אנחנו חלק ממשהו גדול יותר מאיתנו. חלק מקבוצה.
ספורטאים מסוגלים להתגבר על כאב ועל אגו כדי לייצג נבחרת או קבוצה. גם ספורטאים יחידניים (למשל בשחייה או בחתירה) מבצעים יותר טוב כאשר הם חלק מקבוצה.
מסתבר שאין דבר כזה "אני" כמו שאנחנו מדמיינים אותו.
יש חלק קטן שאינו משתנה, אבל תכונות רבות שלנו (נחמד, מצחיק, ציני, מתעצבן מהר) מתקיימות רק לפי הסביבה שלנו והאנשים בהם אנחנו מוקפים.
אוברי האף (Huff) הגיע למועדון הרביעי שלו בחמש שנים.
היה לו מוניטין של שחקן בעייתי שלא מסתדר בקלות עם אחרים.
הוא סידר דאודורנטים ושמפו בלוקר שלו בחדר ההלבשה והתכונן למשימה הנוראית של להציג את עצמו לעוד קבוצת אנשים חדשה.
ואז קרה דבר מוזר.
שחקן אחד ניגש, הציג את עצמו ולחץ את ידו של האף.
ועוד שחקן. ועוד אחד.
"היה משהו שונה באווירה בחדר ההלבשה. בדרך בה הם הסתכלו עליי, אחד על השני," אמר האף.
מאט דאפי הגיע לקבוצה ממועדון קטן יותר בליגה נמוכה.
הוא לא חשב לעצמו שהוא יציל את הקבוצה. הוא היה קטן מדי ולא הכי חזק.
דאפי נכנס למועדון השחקנים ואחד ממנהיגי הקבוצה ניגש אליו בעיניים נוצצות, הציג את עצמו, לחץ לדאפי את היד ואמר לו משפט שהוא לא ישכח.
"אתה בדיוק מה שהיינו צריכים עכשיו כדי לעזור לנו לנצח."
הוא אמר את זה בצורה כל כך אגבית, כל כך ברורה מאליה, שדאפי – עם כל החששות והלחץ והדאגות של שחקן חדש בקבוצה – האמין לו.
כמה נעים להיכנס למקום חדש בלי שיחשבו עליך דברים רעים.
פשוט יבואו ללחוץ לך את היד ויאמינו בך.
