עד לא מזמן חשבו שכמה שנדחוס יותר מידע לראש של הילדים שלנו בגיל יותר מוקדם - יותר טוב.
לאחרונה אנחנו יודעים שהמטרה צריכה להיות רשימת תכונות שכוללת התמדה, שליטה עצמית, סקרנות, ביטחון עצמי וגריט.
כשאנחנו נמצאים בסביבה תומכת ואוהדת שמוודאת שאנחנו בסדר ובודקת שעשינו שיעורי בית, אנחנו מתקדמים.
אנחנו גם מתרגלים לטוב. אולי לא הופכים להיות מפונקים אבל לומדים לקחת כמובן מאליו.
וזה עלול להיות בעייתי כשאנחנו עוזבים את המקום הזה, או כשהוא עוזב אותנו.
זה קורה לשחקנים/ות במעבר מליגה צעירה לליגת נוער או נערות, וזה קורה שוב במעבר לבוגרים.
פתאום כבר לא מוודאים שעשינו מה שצריך. שבאנו לקלוע. שביצענו אימון כוח. שאנחנו ישנים מספיק. זו תקופה בה הרבה שחקנים/ות הולכים לאיבוד.
סטודנטים שמתקשים באוניברסיטה יש הרבה.
זה לא משנה מאיזה רקע, לכולם יש קשיים בנושא כזה או אחר.
מי בכל זאת מצליחים להתמיד? אלה שהתרגלו לקשיים.
מי שהיה לו קל בגיל צעיר - כי לא היו אתגרים או כי אחרים הגנו עליו מפני האתגרים שכן היו - מתקשה בגיל מאוחר יותר להתמודד עם קשיים.
וכשאין מחנך צמוד או הורה קרוב, קשה להתמודד בלי ניסיון.
במחקר מעניין השוותה חוקרת הארוורד כרמית סגל בין שתי קבוצות - קבוצה אחת של בני נוער ותלמידי אוניברסיטה וקבוצה שנייה של צעירים שרצו להתגייס לצבא.
בני הנוער עשו את מבחן הקידוד כחלק ממספר רב של מבחנים במסגרת מעקב ארוך שנים, ולא היו למבחן השלכות על עתידם.
המגויסים עשו את המבחן כחלק מתהליך הכניסה שלהם לצבא וביצוע לא טוב בו היה עלול למנוע מהם להתגייס.
במבחנים הקוגניטיביים הסטודנטים והתלמידים קיבלו ציונים יותר גבוהים.
במבחן הקידוד המגויסים לצבא ניצחו.
20 שנה לאחר מכן, סגל חזרה למבחנים הקוגניטיביים של הצעירים ולמבחן הקידוד.
מי שהשיגו ציונים גבוהים במבחני הקידוד גם הכניסו יותר כסף בתור משכורת.
מי שהשיגו ציונים נמוכים יותר, הכניסו משכורת פחות גבוהה.
עכשיו, זה לא אומר שמבחן קידוד פשוט יקבע את העתיד שלנו, כולל הכנסות ממשכורת.
אבל איך שאנחנו מבצעים דברים ללא מוטיבציה חיצונית - זה בהחלט יקבע את העתיד שלנו.
עוד גורם מעניין הוא ההכנסות של ההורים.
מחקר שבדק רגשות של ילדים והכנסות הורים מצא שהורים שמכניסים יותר ממיליון דולר בשנה נמצאים בסיכוי גבוה יותר להצהיר שהם פחות קפדניים עם הילדים שלהם מאשר ההורים שלהם עצמם היו איתם.
הורים פחות קפדנים הופכים להיות מעריצים/משרתים של הילדים שלהם.
הם מבקשים בשבילם הארכות להגשת עבודות, מתווכחים על ציונים ובאופן כללי מפריעים לילדים שלהם לחוות חוויות שיגרמו להם להתפתח ולהתבגר - אתגרים, מכשולים וצורך להתמודד מול אחרים.
ארגון KIPP הוא ארגון ללא מטרות רווח של בתי ספר ציבוריים שמטרתו להכין תלמידים לקולג'.
באחד מבתי הספר שלהם, המנהל מספר שאין דבר כזה מסר שנשמע יותר מדי.
אם המטרה היא פיתוח אופי, אז האופי הרצוי יהיה על שלטים בכיתה, על חולצות וסווטשירטים, על כרטיסיות, על חוברות הלימוד ובכל מקום שתלמידים יכולים לראות.
"אם זה לא חלק מה-DNA שלנו, תהיה לזה השפעה ממש קטנה."
אליזבת ספיגל היא מורה לשחמט בחטיבה.
היא מלמדת אותם פתיחות וסיומים ועוזרת להם להשתפר. היא מנתחת איתם משחקים ומלווה אותם לתחרויות.
אבל החלק הכי חשוב בעבודה שלה הוא שתי תכונות שכל שחקני/ות השחמט צריכים, ובעצם כל אחד מאיתנו אם אנחנו רוצים להצליח בתחום העיסוק שלנו.
היא מלמדת אותם לחשוב.
ואם רוצים לפרט יותר, היא מלמדת אותם גמישות קוגניטיבית ושליטה עצמית קוגניטיבית.
גמישות, כלומר היכולת לחשוב על דברים בדרך חדשה.
שליטה עצמית, כלומר היכולת לעשות דברים מתוך תשומת לב ובמהירות המתאימה.
"בשחמט מאוד קשה להתחמק מהעובדה שאם הפסדת, זה עליך. לרעה וגם לטובה.
אם נלמד מהטעויות של עצמנו ונתקדם, נוכל לא להפסיד בדרכים שכבר הפסדנו, אלא לנצח.
או לפחות, להפסיד בדרכים חדשות.
אני צריכה לשכנע את התלמידים שלהפסיד זה משהו שקרה להם, זה לא מי שהם."
ספיגל מצליחה כי היא מספקת לתלמידים חוויה יוצאת דופן בגילם:
היא לוקחת אותם ברצינות, היא מאמינה ביכולות שלהם והיא מאתגרת אותם לשפר את עצמם.
לא תמיד יש בבית הספר של ספיגל את השחקנים הכי טובים. הם לא זוכים באליפות אישית. אבל בכל רגע נתון, בזכות השיטה שספיגל בנתה, יש ארבעה שחקנים מספיק טובים כדי לתת לקבוצה אפשרות לזכות באליפות קבוצתית.
ג'ונתן רוסון, רב אמן בשחמט, כתב פעם על ההבדל בין רצון לבין בחירה.
כשאתה רוצה משהו, אתה כנראה תיכשל. ולא רק שתיכשל, אתה גם תתאכזב כי רצית.
כשאתה בוחר במשהו, אתה פועל עבורו בכל יום ועושה מה שנדרש ממך. יש מעט אנשים שנכשלים בהשגת מה שהם בחרו בו. "מי שבוחר, כל פעולה שלו צועקת אל העולם: זה מי שאני."
המחקר סביב יצירת בתי ספר טובים יותר, כאלה שיוכלו לספק השכלה גם עבור ילדים ממשפחות מעוטות יכולת הוא כבר ארוך שנים.
לאחרונה מבינים מקבלי ההחלטות שיש צורך בגורם משמעותי:
איכות המורים.
כדי לעזור לתלמידים בשכונות עניות, צריך מורים טובים.
העסקת מורים, הכשרת מורים, תשלום למורים וגם פיטור מורים שלא עומדים ברף.
כל אלה צריכים להשתנות כדי לעמוד במטרות החינוכיות - גם באוכלוסיות שלא יכולות לעצמן לשלם הרבה כסף עבור חינוך ילדיהן.
