מייקל לומברדי זכה להיות ג'נרל מנג'ר של קבוצות פוטבול מהטובות בעולם וזכה שלוש פעמים בסופרבול. הוא גם הספיק לעבוד לצד המאמנים הגדולים מכולם, כולל ביל בליצ'יק. בספר מעניין ממש הוא מספר מה מאפיין את המועדונים המובילים ואת המנהיגים שלהן ומה מונע מאחרים להגיע למעמד הזה.

תכונות של מנהיגים

ביל בליצ'יק יודע לעשות התאמות, אבל הוא גם נצמד כשאפשר למסורת – לדברים הבסיסיים שהוכחו כיעילים. הוא גם בעל ניסיון ויכולת בארבעה המרכיבים שכל מנהיג צריך: אסטרטגיה, טקטיקה, הכנה והוצאה אל הפועל. המרכיב החמישי שיש למעטים הוא אינטואיציה מצבית, כזו שמאפשרת לדעת מתי להשתמש בכל אחד מארבעת המרכיבים הראשונים.

הסולן האגדי של להקת האיגלס קיבל עצה בתחילת דרכו שהוא צריך לכתוב את השירים של עצמו אם הוא רוצה להצליח.

"ומה אם הם גרועים?" הוא שאל.

ברור שהם גרועים. פשוט תמשיך לכתוב עד שהם טובים.

וככה זה גם להיות מאמן ראשי ב-NFL. סיכוי גדול מאוד שתהיה רע בזה בהתחלה. אתה רק צריך להמשיך לעבוד על זה ולהשתפר ולהתפלל שלא תפוטר לפני שתצליח.

ביל וולש היה מוטרד מהפרטים הקטנים. כאשר הוא היה חולף במסדרון מול מישהו, הוא היה שואל אותו "אתה פשוט הולך להתעלם מהתמונה?"

איזו תמונה? היה מקבל תשובה.

"זו שתלויה עקום," היה עונה.

בליצ'יק מקשיב. כשהוא צריך להחליט החלטות חשובות הוא מקשיב עוד יותר בתשומת לב. רק אחרי שהוא ישמע את כולם וישאל שאלות ויקבל תשובות הוא יחליט. וברגע שהוא יחליט, זהו, עוברים הלאה. אתה יכול להיות שחקן נהדר, או לשחק פצוע במשך חודשים כדי לעזור לקבוצה, או להיות אישיות חשובה בחדר ההלבשה, אבל אם הדרישות הכספיות שלך הן מעבר ליכולת של המועדון, בליצ'יק לא ימצמץ. אתה בחוץ אחד הדברים שבליצ'יק עושה ברמה הכי גבוהה זה להתחבר עם שחקנים בתור מאמן, אבל כשהוא עולה למשרד שלו וחובש את הכובע של המנהל, אין רגש. מחליטים מה שצריך להחליט.

התחלה ובניית צוות

וולש היה בוחר לצוות המאמנים שלו מאמנים שהוא יכול לעצב ולפתח. מאמנים עם יותר מדי ניסיון מפסיקים להיות גמישים ולא פותחים את הראש לרעיונות חדשים. שיטות משחק מוטמעות ב-DNA, פילוסופיות הופכות קשיחות, וביל וולש ידע שאם הוא רוצה לבנות תרבות מנצחת בסן פרנסיסקו הוא צריך בני אדם סקרנים שרוצים ללמוד את השיטה שלו.

דקות אחרי שבליצ'יק קיבל את תפקיד המאמן הראשי, קיבלתי ממנו קלסר קטן בן שלושה עמודים שמפרט בדיוק את הערכת השחקן שבליצ'יק צריך שיבצע, על כל שחקן בסגל. נקודות חזקות וחלשות, שכר, תפקיד בהתקפה או בהגנה, תפוקה בכל שלב במשחק והתחזית לתפקיד שלו בקבוצה בשנה הקרובה ובזו שאחריה.

לא שלום, לא מה נשמע. משימה. ואהבתי את זה.

כמעט מיד, לכל אחד במועדון הייתה משימה כזו, אחת שתוכל להצעיד את המועדון קדימה. מההתחלה הוא כבר ידע למקד את כולם במה שיזיז את המועדון בכיוון הנכון. הוא מגדיר בצורה יוצאת דופן מה תפקידו של כל אחד, ובלי סמול טוק ניגש לעבודה.

‍סקאוט והערכת יכולות וכישורים

לא היה אכפת לוולש שהדראפט נחשב חלש. הוא לא אהב שהסקאוטים היו מתייחסים בצורה משפילה לשחקנים וצוחקים על היכולות שלהם. לא עניין אותו מה אומרים או על מה מתלוננים או על מה מתבכיינים במקומות אחרים. הוא בנה משהו אחר והוא דרש גישה אחרת. התפקיד שלנו זה למצוא שחקנים, לא להגיד שהשחקנים שיש גרועים, ובטח לא "אפסים".

השיעור החשוב ביותר שלמד אל דיוויס לגבי סקאוטינג הוא להתמקד ברמת התחרות. היה קשה להשוות בין כל כך הרבה שחקנים. הוא מצא שמי שביצע היטב כאשר התמודד מול הטובים ביותר, היה מישהו ששווה לבחור בו למקצוענים.

החוק הראשון של הסקאוטינג הוא לא להתחיל מהסוף. כאשר אנחנו יודעים מה אנחנו חושבים על השחקן, אנחנו מוצאים ראיות שיתמכו בזה, ומבטלים ראיות שיסתרו את זה. יותר מדי סקאוטים מתחילים לחשוב כמו אחרים ומעטים משנים את דעתם, אם בכלל, לאורך שנים. הטיית האישוש (confirmation bias) צריכה לגרום לנו לדאוג.

(עוד על הטיות כאן)

האתר הפופולרי FiveThirtyEight שמרכז סטטיסטיקות ברמה הגבוהה ביותר בדק שהסיכוי לבחור קוורטרבק מוצלח בשני הסיבובים הראשונים הוא סביבות 40-50%. חישבו על זה – כמה כסף, כמה אנרגיה, כמה זמן מושקעים בחיפוש העמדה הכי חשובה במשחק, ועדיין הסיכוי לבחור מישהו שיעזור לקבוצה הוא פחות או יותר הטלת מטבע...

רנדי מוס (עוד עליו בקישור הזה) הוא דוגמה טובה לכך שאופי הוא חשוב לא פחות מאשר יכולת על המגרש. אולי כדאי לבלות יותר זמן אצל המשטרה בקמפוס מאשר במשרדי המאמנים, ויותר זמן בראיונות עם הברמנים שמגישים אלכוהול לשחקנים מאשר בחדרי הוידאו.

בניית קבוצה

כדי ליצור קשיחות מנטלית בליצ'יק היה לוקח את השחקנים לגבעה. אתה יכול לעבוד על הצוות, אבל אתה לא יכול לעבוד על הגבעה. הגבעה חושפת מי מסוגל להתגבר על קושי, מי מסוגל להתרכז תחת לחץ ועייפות, מי קשוח. אם אתה לא יכול להתמודד עם הגבעה, אתה לא תעלה על המגרש.

לקראת אולימפיאדת 1980, המאמן של נבחרת ההוקי קרח של ארה"ב בחר שחקנים בעזרת פסיכולוג ספורט. השאלון שחילק הפסיכולוג כלל שאלות מגוונות והמאמן בחר שחקנים שקיבלו ציון גבוה בשלושה מדדים: פתיחות מנטלית, מוכנות ללמוד והיכולת לקבל אימון (coachability). הוא חשב שאלה התכונות שיעזרו להם להתגבר על הפער ביכולת שהיה ביניהם (שחקני קולג') לבין המקצוענים משאר העולם.

וולש ידע שהסוד להצליח בעידן המסירות בפוטבול הוא להצליח לשלב את הקוורטרבק המתאים עם השיטה המתאימה. קוורטרבק טוב בשיטה שלא מתאימה לו לא יצליח. שיטה נהדרת בלי קוורטרבק שיישם אותה לא שווה דבר. גם וולש וגם בליצ'יק היו מאמני הגנה בתחילת דרכם וזה עזר להם לעצב את ההתקפות הטובות בהיסטוריה. הם ידעו מה הגנה ברמה גבוהה עושה, מה היא מחפשת, מה היא מונעת מההתקפה – ובנו התקפה שתתגבר עליה.

‍

מערכת יחסים עם הקוורטרבק

קוורטרבק בקולג' יכול לשמוע את המאמנים שלו צועקים תרגילים כל המשחק. ב-NFL התקשורת בין המאמן לקוורטרבק נסגרת 15 שניות לפני תחילת המהלך. הקוורטרבק שם לבד, וכדאי מאוד שהוא יידע לזהות מבנים שונים של הגנה או פרצות בהגנה כדי לנצל אותם לטובתו. בשביל זה הוא צריך לצפות בהמון וידאו בעצמו.

השבוע מתחיל בפגישה של ביל בליצ'יק עם טום בריידי. הקוורטרבקים האחרים גם הם בחדר, אבל השיחה וסיעור המוחות, מתרחשים בין בריידי לבליצ'יק. בליצ'יק מראה וידאו ומפרט את דוח הסקאוט איך חשב לתקוף כל נקודה חלשה. בריידי מגיב ושואל שאלות ומציע רעיונות מנקודת מבטו. אפילו מאמן הקוורטרבקים לא נמצא בפגישה הזו. במקומות אחרים זה עלול היה להוות בעיה ואולי הוא היה חושש ממה שנאמר בלעדיו, אבל זה בליצ'יק, ויש לו מספיק ניסיון כדי שהמאמן יידע שהקוורטרבק בידיים טובות. כשהפגישה מסתיימת הם כנראה יודעים יותר על היריבה מאשר רוב אנשי הצוות שלה.

‍

למידה

כשביל בליצ'יק וניק סייבן יושבים לדבר על הגנה, הם מסכימים שחשוב ללחוץ על הקוורטרבק. הם רק לא מסכימים איך. אחד חושב שצריך לבלבל אותו עם סוגים שונים של הגנות. השני חושב שצריך להפעיל עליו לחץ כל דאון, כל הזמן, מכל מקום. הם לא מסכימים, אבל הם לוקחים קצת מהגישה של האחר, ליתר ביטחון.

יש לי אנשים שאליהם אני מתייחס כדי לשנות את דעתי. אלה אנשים שלא בהכרח התחברתי אליהם בהתחלה, או אנשים שחשבתי שהם לא יהיו טובים בתפקידם, אבל הם בכל זאת עשו עבודה טובה והוכיחו לי שטעיתי. זה עוזר לי ללמוד ולהרחיב את דעתי.

סגנון אימון

יש מאמנים שמאמנים כדי לשרטט תרגילים. זה קל. על לוח השרטוטים אי אפשר להפסיד. מי שיש לו את הטוש אחרון – מנצח. יש כאלה שמאמנים כדי ללמד איך לנצח. אם אתה לא יכול להעביר את זה מהלוח למגרש, אתה לא יכול לנצח. בליצ'יק היה מלמד. אמא שלו הייתה מורה.

כשבליצ'יק מלמד, הוא מלמד מעט דברים, ומצפה לביצוע איכותי. הוא לא רוצה רשימות ארוכות. הוא רוצה ביצוע מהיר. הוא לא רוצה שהם יתהו מה לעשות. הוא רוצה שהם יעשו. שלא יחשבו. שיגיבו. הוא שונא טעויות, אבל אם הם כבר טועים, שייטעו תוך כדי שהם משחקים הכי מהר בליגה.

‍

הכנה

"כריזמטיות היא חשובה, אבל אתה לא יכול להתחייב לתכנית ארוכת טווח אם אין אחת כזו מוכנה. הם לא יכולים ללכת אחריך אם אתה לא יודע לאן אתה הולך."

‍

לא נראה לכם מוזר שמאמני כדורסל צריכים לקרוא לפסק זמן כדי לשרטט תרגיל מכריע? הקבוצה לא הייתה צריכה להיות מתורגלת במצב הזה כבר?

הפטריוטס בהובלתו של בליצ'יק מתרגלים מצבים כאלה מהשבוע הראשון עד האחרון, ואף פעם אין פסק זמן שמתחבר לזה. הוא רוצה שהשחקנים יאמינו שפסקי זמן הם לא הכרחיים.

הטקס של לפני המשחק כולל שיחה עם הקבוצה, ואחריה בליצ'יק עובר למשרד שלו. שם עוזבים אותו בשקט ויודעים לא להפריע לו. הוא צופה שוב באימון האחרון למקרה הלא סביר שמשהו חמק מעיניו. הוא לא מחפש לנהל שיחה. הוא רוצה להיות לבד. גם כשהוא מביא את הווידאו לחדר הכושר בשביל האימון שהוא מתאמן לפני כל משחק, נותנים לו מרחב, כמו מתאגרף לפני קרב חשוב.

אם יש משהו שבליצ'יק למד מהזמן שלו מול הקוורטרבקים הגדולים, זה שהדרך הכי טובה לעצור את ההתקפה זה להושיב אותה על הספסל. מהסיבה הזו בליצ'יק היה בוחר לפתוח את המחצית השנייה עם הכדור (ולא את הראשונה, כמו שאחרים בוחרים). אם הוא היה מסוגל לקבל פוזשן התקפי בסוף המחצית הראשונה, ואז פוזשן התקפי בתחילת המחצית השנייה, זה אומר שהוא משאיר את ההתקפה היריבה כמעט שעה(!) על הספסל. קשה לעשות ככה טאצ'דאון.

אחרי שמסיימים את כל ההכנות התיאורטיות, בליצ'יק מתכנן את האימונים של כל השבוע מראש. נושאים חשובים מקבלים 5 דקות. זה נשמע מעט, אבל ביחס לכמות הזמן שיש להתאמן אימון חי עם הגנה והכול, זה נצח. יש 5500 דקות בין הרגע הזה לבין תחילת המשחק, ובליצ'יק מתכנן לנצל היטב כל אחת ואחת.

החלק האחרון של האימון נקרא החלק של ההזדמנויות. גם בתקופה האחרונה של העונה, בליצ'יק משקיע זמן בשחקנים הצעירים או החדשים. אולי רק אחד מהם ישחק במשחק הבא, ואולי אף אחד, אבל אם אחד כזה יעשה את ההבדל, זה יהיה שווה את זה. בנוסף, תמיד אפשר להתכונן לשנה הבאה, ואין סיבה שהצעירים לא יתאמנו אם הם לא משחקים...

רוב המאמנים נותנים את דקות האימון רק לאלה שישחקו דקות משמעותיות.. אבל מה יקרה אם הם ייפצעו? צריך מישהו שיוכל להחליף אותם. וממילא כדאי להפחית דקות אימון למי שמשחק יותר דקות, שלא יישחק.

תמיד קדימה

לא משנה אם הפטריוטס זכו באליפות או לא, בליצ'יק הופך דף. הוא נוהג לומר ש"לחיות בעבר זה למות בהווה".

זו הסיבה שאין גביעי אליפות במסדרונות ושכל התמונות מהעונה שחלפה יורדות מהקיר ברגע שהעונה מסתיימת.

כל סיום עונה מהווה חזרה לבסיס וליסודות. כל תחילת שנה מרגישה כמו היום הראשון של בליצ'יק בתפקיד. הוא מסביר לכל אנשי הצוות שהקבוצה לא יכולה להיות כפי שהייתה בעבר, ומחלק להם את תפקידם בהפיכתה לטובה יותר. גם אחרי 6 סופרבולים בליצ'יק ביקש ממני לבדוק מה הקבוצות המובילות בליגה עושות, כדי שנוכל להשתמש בזה.

‍

עוד על התרבות של ניו אינגלנד פטריוטס בהובלת בליצ'יק

עוד מתוך הביוגרפיה של בליצ'יק.

וגם כתבתי על התכונות של הקוורטרבקים הטובים בעולם מתוך הספר - לחצו כאן.