הנכד של מהטמה גנדי, ארון (ARUN), משתף בספרו בשיעורים שלמד מסבא שלו.
במהלך השהות שלו באשראם בו חי ולימד גנדי, ארון גילה גם את עולם המטלות של המבוגרים. בהודו ניקיון השירותים היה משימה של הקאסטות הנמוכות בחברה, אבל באשראם כולם עשו הכול.
כן, מהטמה גנדי הגדול היה תורן ניקיון בשירותים.
ארון קיווה שעקב היותו הנכד של גנדי הוא יקבל פטור מניקיון השירותים או מסחיבת דליי הזבל המסריחים לאתר הקומפוסט, אבל למד מהר מאוד שאין סיכוי שכך יהיה.
אחותו של ארון, אלה, הצטרפה גם היא למספר שבועות לאשראם. לאחר מספר ימים בהם אכלו כל יום דלעת מבושלת ללא תיבול, ולאחר שההורים שלה אמרו לה לא להתלונן, אלה אמרה בפני כולם "צריך לשנות את השם של המקום הזה לאשראם דלעת!"
גנדי התפלא ותהה בפניה למה היא מתכוונת.
היא אמרה לו.
הוא אמר, "אם כך הדבר, אולי באמת נשנה את השם..."
אבל הוא עשה יותר מכך. הוא הלך לברר, וגילה שאכן מגישים כל יום אותו מזון. אחרי ששאל מדוע, קיבל הסבר שהם חשבו שהוא רוצה ארוחות פשוטות. הם גם אמרו שהיבול של הדלעת היה מעולה ויש להם כל כך הרבה דלעת שהם צריכים לעשות איתה משהו...
גנדי הבין את המצב. הוא הנחה אותם להחליף את הדלעת בשוק בירקות אחרים, ולבשל גם אותם.
פשוט זה לא בהכרח בנאלי. אפשר להכין ארוחה פשוטה מסוגים שונים של ירקות.
ארון למד מאחותו להגיד מה שיש לומר. אם אתה רוצה לשנות את העולם, תצטרך להתגבר על דברים יותר קשים מתפריט שכולו דלעת, אבל אם אתה לא יכול לשנות תפריט כי לא נעים לך, איך תשנה את העולם?
אחרי שהפך מפורסם, רבים רצו להגיע לאשראם של גנדי כדי לחיות לצדו וללמוד ממנו. גנדי לא היה מוכן להקל את המסע על האנשים הרבים, וביקש מהרשויות האזוריות לא להוסיף קו אוטובוס בין העיירה הסמוכה לאשראם.
הוא רצה שיגיעו אליו רק בעלי כוונות רציניות, לא רק כאלה שרצו להציץ בו, מפורסם ככל שיהיה.
ספינת פליטים הגיעה לחופי הודו אחרי שדת אחרת השתלטה על ארצם. נציגיהם ביקשו מהמלך שיתיר להם להישאר שם.
המלך הצביע על כוס מלאה מים שעמדה על השולחן ואמר, "כשם שהכוס הזאת מלאה מים, כך מלאה ממלכתי בבני אדם. אין לנו מקום להוסיף עוד."
מנהיג הפליטים הוסיף למים כפית סוכר ובחש בהם.
"כשם שהסוכר הזה התמזג במים והמתיק אותם, כך יתמזגו בני דתי בקהילה וימתיקו אותה."
כדאי להבין שכל אחד מאיתנו עשוי להיות במקומו של המלך אך גם במקומו של מנהיג הפליטים, ולחשוב איך יוכל להמתיק את חייהם של אחרים.
בכנס אחד ניגש אל גנדי איש הממשל הבריטי והגיש לו מעטפה שמנה. המכתב היה ארסי ומלא אמירות מופרכות. גנדי שלף את הסיכה שחיברה בין דפי המכתב, ראה שבאף אחד מהם אין די מקום לכתיבת תשובה והשליך הכול לפח.
למחרת בבוקר שאל הכותב את גנדי אם קרא את המכתב, ומהי תגובתו.
"שמרתי את שני החלקים הכי יקרים של המכתב. את המעטפה ואת הסיכה שהחזיקה את הדפים. כל השאר היה זבל."
זה סיפור מצחיק, והוא חושף אמת עמוקה יותר. אנחנו מבזבזים את השכל שלנו ואת הזמן שלנו על שטויות ושוכחים ממה שחשוב באמת.
גנדי לא בזבז את זמנו על ריבים.
צעיר בלגניסט אחד חי לבדו בדירה קטנה. אף פעם לא ניקה ולא סידר, הכול היה מלוכלך. בכיור היו ערימות שהגיעו עד התקרה. הוא ידע שהדירה שלו מטונפת, אבל הניח שאם לא יזמין אורחים, איש לא יידע.
יום אחד פגש בחורה והתאהב בה. הם החלו להיפגש, אבל מעולם לא אצלו. הם טיילו בגנים, שוחחו ליד הנהר, ויום אחד היא קטפה ורד אדום יפהפה ונתנה לו אותו.
אפילו הבחור הזה הבין שמתנת אהבה כזו ראויה לחיות בכבוד המגיע לה. הוא ניקה אגרטל מלוכלך ושם בו את הורד. האגרטל הנקי היה נראה מוזר על השולחן מלא האבק אז הוא ניקה גם את השולחן. משם הדרך לניקיון ולסידור החדר כולו. הוא שטף את הרצפה. הוא הדיח כלים. האיש רצה שכל סביבתו תתאים ליופיו של הורד.
מעשה קטן של אהבה שינה את חייו.
אישה אחת שגרה במנהטן סיפרה לארון על חוויה שעברה. זה היה כמה שנים אחרי אסון התאומים, והיא עבדה קרוב לעגלת אוכל מגניבה בה קנתה כל יום בננה מהמוכר הנחמד של דוכן הפירות. היא העריצה את החריצות שלו – הוא היה קם לפני השמש כדי לקנות פירות טריים בשוק, ועמד שם עד הלילה בחום וגם בקור.
"יש לי שני ילדים קטנים ואני רוצה שיהיה להם סיכוי להצליח בחיים," הסביר את שעות העבודה הארוכות שלו. הם שוחחו לעתים קרובות והשיחות איתו נתנו לה אנרגיה לעבודתה שלה.
בוקר אחד סיפר לה שהעבודה שלו השתלמה והוא נוסע לכמה חודשים לבקר את משפחתו ולהביא לה כסף.
"איפה הבית?" היא שאלה.
"באפגניסטן." הוא ענה.
היא לקחה צעד אחורה, המומה. היה לו מבטא זר ועור כהה, אבל בגלל שהיה חביב וטוב לב היא לא חשבה שהוא האויב.
ואז היא הבינה שהוא לא האויב.
היא הבינה שהוא כמו כל אדם אחר, אלא שנולד במדינה מסוכנת.
רובנו היינו רוצים לחיות חיים טובים לנו ולמשפחתנו ולחיות כשווים. האישה הזו הבינה לבסוף שלא משנה מה אומרים לנו על אחרים, החוויה האישית שלנו היא זו שצובעת את המציאות.
מהטמה גנדי נהג לומר "גרם של עשייה שווה יותר מטונות של לימוד."