המאמן בעל מספר האליפויות הרב ביותר אי פעם בכדורסל המכללות, גברים ונשים יחד – 11 אליפויות מכללות.

הגיע עם הקבוצה שלו ל-21 פיינל פורים.

אימן את נבחרת ארה"ב וזכה בשלוש מדליות זהב אולימפיות ובשתי אליפויות עולם.

הנה כמה ציטוטים מהאוטוביוגרפיה שלו:

אם דיאנה טוראסי הייתה בוחרת באוניברסיטה אחרת, או רבקה לובו, או סו בירד, אם כל אחת מהשחקניות האחרות שהובילו את קונטיקט, מי יודע מה היה קורה לי? אם רד אאורבך לא היה מאמן כל כך הרבה שחקני היכל התהילה, אולי הוא לא היה נחשב לאחד המאמנים הגדולים שחיו אי פעם. מי שמכתיב את ההצלחה שלך הם האנשים שאתה מקיף את עצמך בהם. כשמדברים על הקבוצות שלנו לאורך השנים מדברים על סווין קאש, על נייקישה סיילס. לא על ג'ינו אוריימה...

סו בירד פעם קלעה סל שקיבל ספר משל עצמו. לחצו כאן כדי לקרוא עליו.

‍

לפעמים טעיתי עם חלק מהשחקניות. לפעמים אפשר לתקן טעויות כאלה אבל זה יכול לקרות רק אם אתה וההורים משדרים על אותו גל. היו שחקניות שלא התחברתי איתן. זו אשמתי? זו אשמתן? אני מניח שחלק וחלק. כל המסורת שיש לנו, כל האליפויות, לשחקניות האלה זה לא משנה, כי הן לא מרגישות מחוברות. בסופו של דבר הן רוצות להרגיש שאתה מכיר אותן והן מכירות אותך. הן רוצות להרגיש שמישהו מעריך אותן.

‍

אף אחד לא יגיד לך שאנחנו מושלמים. לכל אחד מאיתנו, לא משנה כמה הוא מצליח, יש פגמים. מפריע לי שמאמנים תמיד רוצים לספר לך כמה קשה הם עובדים. אם מישהו מרגיש  צורך לספר לך כמה קשה הוא עובד, זה סימן. אנשים שעובדים קשה בדרך כלל שומרים על השקט ונותנים לתוצאות שלהם לדבר בעד עצמן.

‍

הדבר שהכי מרשים אותי בשיקגו בולס זו הדרך בה מייקל ג'ורדן וסקוטי פיפן מתנהגים באימונים. הם ראשונים בתור לכל תרגיל. הם משחקים חזק, ואם החברים שלהם לקבוצה לא, הם לא עוזבים אותם. הייתי כבר בכמה מחנות אימונים ב-NBA, וזה נראה שהכוכבים בעיקר מנסים להתחמק מתרגילים באימון. ג'ורדן ופיפן מכתיבים את הקצב.

‍

אחד הרגעים היותר מספקים שהיו לי הייתה שיחה עם מישהי מוועדת הבחירה לנבחרת ארה"ב ב-2004. היא התקשרה אליי לגבי שחקנית שלי בשם סווין קאש. הם קצת דאגו לגבי הגישה שלה, שהיא תתנהג כמו דיווה. אמרתי לה "קרול, סווין תתנהג אותו הדבר אם היא תקבל 30 דקות או 3 דקות, אבל רק תמסרי שם למי שאחראי שאם הוא לא מתכנן להכניס את סווין לסגל הסופי, שלא יזמין אותה בכלל, כי היא תעבוד קשה הרבה יותר מכל אחד אחר והיא תגרום לכם להכניס אותה לסגל. אז אם המישהו הזה לא רוצה להיות מפוטר כי סווין לא אמורה להיות בסגל... שלא יזמין אותה – היא תגרום לכם להכניס אותה לסגל."

‍

ההצלחה שלנו מאפשרת לי הזדמנויות שלא חלמתי שיהיו לי. הצעות עסקיות, טלוויזיה, להגיש את כדור הפתיחה במגרש בייסבול אגדי... אנשים מסביבי רוצים לשווק את פילוסופיית המשחק שלי. כולם רוצים לדעת איך פיתחתי את סגנון האימון שלי. אני מניח שאתה גונב מה שאתה אוהב מהגדולים שאימנו לפניך, ושם על זה את החותמת שלך.

‍

שום דבר במקצוע הזה אינו פשוט. אתה עושה מה שאתה חושב לנכון ומקווה שייצא טוב. אתה מקווה שהילדים האלה יצליחו לשחק את ההתקפה שאתה מלמד. אתה מקווה שהם יוכלו להישאר בריאים. אתה מחנך את עצמך ולומד הכי טוב שאתה יכול, ומקווה שזה מספיק. ולמרות זאת, אתה אף פעם לא יכול להיות בטוח שזה מספיק.

‍

לפלייליסט עם קטעי ראיונות, תכנית הטלוויזיה של אוריימה והמשחקים הגדולים בקריירה שלו, לחצו כאן.

‍

בוא נגיד שאתה בחורה צעירה, בת 25-26, קריירת המשחק שלך מאחורייך, את חכמה ואת רהוטה כמו ג'מל וכמו טוניה. את יודעת כמה הזדמנויות יכולות להיות לך? אלפים. עסקים, פרסום, שיווק. הן היו יכולות להרוויח המון כסף, להשיג סגנון חיים ברמה מאוד גבוהה. ואז הן מסתכלות בראי והן שואלות את עצמן "למה אני מאמנת? למה אני צריכה את החרא הזה?" זה כי הן אוהבות את המשחק הזה.

זו הסיבה שכולנו עושים את זה: כי אנחנו אוהבים את המשחק.‍

‍

בפודקאסט שלנו אנחנו שואלים את המאמנים המובילים בארץ את אותה שאלה: "למה לאמן?"

לחצו כאן לקרוא מה הם עונים.