חלק מאיתנו נולד במצרים, חלק מאיתנו הגיע לשם בטעות ונשאר בלית ברירה.
המצרים המטאפורית שלנו היא לא מקום שנשארים בו מבחירה.
ובכל זאת, לא תמיד יש לנו יכולת לצאת.
יש גורם אחד שיכול לעזור לנו לצאת לדרך - ארוכה ככל שתהיה - כדי להימלט מהיומיום במצרים.
אבל קודם סיפור.
בשנת 1993 בפגישה של מייקל ג'ורדן עם פיל ג'קסון, כשג'ורדן תכנן לפרוש מכדורסל (בפעם הראשונה), ג'קסון ניסה להבין ממנו איך יוכל לעזור.
ג'ורדן שאל אותו איך ג'קסון יוכל לעזור לו לעבור עוד עונה של 82 משחקים משעממים.
לג'ורדן לא הייתה מוטיבציה לעשות את זה.
לג'קסון לא הייתה תשובה טובה.
ג'קסון הציע שאולי מייקל ייקח שנה חופש ויחזור, אבל ג'ורדן לא רצה להשאיר פתח. הוא רצה להחליט.
ג'קסון אמר לג'ורדן שהוא אוהב אותו, והתחיל לבכות.
ג'ורדן לא היה מוכן להבעת הרגשות הזו.
הוא חשב לעצמו כמה עומק יש במערכת היחסים שלהם ושלא היה לו מושג שככה ג'קסון הרגיש כלפיו.
שחיקה היא בעצם חוסר היכולת שלנו להתמודד לאורך זמן עם אותה פעילות או הרגשה או מחשבה. בהדרגה אנחנו מתפוררים עד שאין לנו רצון או יכולת להמשיך לפעול.
תחושת המשמעות שלנו היא האלמנט הכי חשוב בהתמודדות הפיזית או המנטלית היומיומית.
אם אנחנו יודעים למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים ואנחנו רוצים להמשיך, אנחנו נמשיך למרות הקשיים המעורבים.
אפשר לקרוא עוד על שחיקה מתוך האתר שלי, בלחיצה כאן, כולל הסיפור המדהים של אלנה דלה דון, שהייתה על גג העולם, נשחקה עד הסוף, וחזרה לעסוק במה שהיא אוהבת.
הדרך לצאת ממצרים היא אהבה.
אהבה היא מניע חזק מאוד, בעיניי אפילו יותר חזק מאשר פחד.
פחד יכול לדחוף אותנו לצאת לדרך, אבל לא להמשיך בה.
רק אם יהיה לנו דבר שימשוך אותנו, דבר שיגרום לנו לנוע לכיוונו, נוכל לעמוד במסע כמו שבני ישראל חוו במדבר.
אם אתם קוראים את זה ואתם אחראיים על מישהו - הורים, מאמנים, מורים וכד' - תעזרו להם לגלות מה האהבה שלהם ואיך להתקדם לכיוונה.
אי אפשר למנוע מאנשים ללכת אחרי האהבה שלהם.
אם אתם קוראים את זה ואתם יודעים מה אתם אוהבים - גם אם אין אדם אחר בעולם שעוזר לכם כרגע - צאו לדרך. זה אולי ייקח 40 שנה - מטאפורית או מעשית - אבל המסע יהיה שווה את זה ואם לא אתם, אז לפחות הבאים אחריכם יגיעו לארץ המובטחת.
עוד על הנושא של משחקים לטווח ארוך - בלחיצה כאן.
