אנחנו נוטים לתת ערך גבוה יותר למוצר שנמצא בבעלותנו מאשר למוצר דומה או זהה שאינו נמצא בבעלותנו.
מכיוון שאחד המניעים הגדולים בקבלת החלטות הוא שנאת הפסד, אם ייקחו מאיתנו משהו שכבר שייך לנו, אנחנו נחווה את ההפסד שלו בצורה חזקה יותר מאשר האושר שנחווה כאשר נקבל אותו (או מוצר זהה לו) שאינו שלנו.
בסדרת ניסויים מפורסמת, אנשים הרגישו תחושת בעלות על ספל(!) שקיבלו לפני מספר דקות(!!), והעריכו את השווי הכספי שלו פי 2 יותר(!!!) מאשר אלה שלא זכו להיות בעלים של ספל כזה.
אם אנשים מרגישים תחושת בעלות על ספל אחרי מספר דקות, תארו לעצמכם את תחושת הבעלות שלנו על רגשות, מחשבות ועמדות פוליטיות אחרי מספר שעות, ימים, או שנים.
מכיוון שאנחנו נוטים להעדיף מה שיש לנו על פני אחרים, אנחנו עלולים לפספס שחקנים/ות שיכולים להצטרף לקבוצה או למועדון שלנו, משום שאנחנו חושבים שמשום ששחקן מסוים אצלנו טוב יותר מכל תחליף כי, ובכן, הוא שלנו.
אנחנו חוששים שנפסיד את הערך שאנחנו יודעים שנקבל מהשחקן שבבעלותנו, ולא יכולים להיות בטוחים שנקבל את אותו הערך משחקן דומה כי אין לנו ניסיון איתו.
שנאת ההפסד גורמת לנו לאפקט בעלות על השחקן שאצלנו.
עוד דרך בה אפקט הבעלות מתקיים הוא שאנחנו מתקשים לשחרר שחקנים מהקבוצה שאנחנו מאמנים או מהמועדון שאנחנו מנהלים כאשר הם רוצים לעבור להתאמן או לשחק במקום אחר.
אנחנו בטוחים שהערך שלהם גבוה יותר ממה שהוא ולא בטוחים שנוכל למצוא תחליף ראוי.
השחקנ/ית כבר היו אצלנו במשך שנים, הרגשנו אליהם קשר, אנחנו בטוחים במה שהם עשויים לתרום, ועכשיו הם עוזבים?
משבר גדול שבעקבותיו מעשים שאינם תמיד מתיישבים עם ההחלטות שהיינו רוצים להחליט עבור הילדים שלנו עצמנו.
באופן אישי אני יכול להגיד שאני מאוד מאמין בשחקניות ובשחקנים שאני מאמן ואני נאבק באופן פעיל במחשבה ובהרגשה שהם יותר טובים או חשובים או תורמים מאחרים שאני לא מכיר.
המחשבה שאפקט הבעלות משפיע עליי והופך אותי להיות לא אובייקטיבי גורמת לי לשקף את המציאות בצורה יותר טובה לשחקנים/ות שאני מאמן.
