‍על ההתחלה ועל פרופורציות:

האתגר בשכונת העוני שבה נולדתי, היה הרבה יותר קשה מהקהל. שם האתגר היה השמש. אמא שלי תמיד הייתה אומרת לי "אם אתה הולך לשחק, אז רק אחרי חמש, כשהשמש תשקע." ואני הייתי עונה לה "כן אמאל'ה, אל תדאגי." ובשתיים היינו יוצאים מהבית, ובשתיים ורבע כשהשמש לוהטת כבר התחלנו לשחק ושום דבר לא היה אכפת לנו, היינו הורגים את עצמנו... שיחקנו גם בחושך, מה זה משנה! היום, כשאני שומע קיטורים על מגרש שהוא לא מספיק מואר... איזה בני זונות! הרי ידענו לשחק גם בחושך!

אמנם היה לנו כיור, אבל לא היו לנו מים. כך התחלתי להרים משקולות: עם פחי דלק של 20 ליטר שבהם היינו מביאים מים מהברז היחיד שהיה בשכונה, כדי שאמא שלי תוכל לכבס, לבשל, הכול. וגם להתרחץ. היית מכניס את היד לפה, ורוחץ את הפנים, תחת הזרועות, הביצים, כפות הרגליים ובין האצבעות.

על מוטיבציה:

באותו זמן כשנשארתי מחוץ לרשימת ה-22 "משום שאתה צעיר מאוד" התחלתי להבין שהכעס הוא כמו דלק בשבילי. הוא הניע לי את המנועים במלוא העוצמה. כמה שיותר בערה בי הנקמה, שיחקתי יותר טוב.

פרנסיס קורנחו היה אומר עליי שאני מסוגל להיות במסיבת גאלה, לבוש חליפה לבנה, אבל אם אראה כדור מטונף בבוץ בא אליי, אני אעצור אותו בחזה. בדיוק ככה.

על להיות קפטן הנבחרת:

המשימה הראשונה שהצבתי לעצמי הייתה לבנות משהו, מודעות, שיהיה ברור שלשחק בנבחרת חייב להיות הדבר החשוב בעולם. אם צריך לנסוע אלפי קילומטרים, נוסעים; אם צריך לשחק ארבעה משחקים בשבוע, משחקים; אם צריך להתגורר בבתי מלון עלובים, מתגוררים בהם... הכול הכול למען הנבחרת, למען התכלת-לבן.

במשחק מול בלגיה התאמתה לי תחושה שאני התחלתי להרגיש כמה משחקים קודם: שכל האחרים, כל החברים שלי בנבחרת, סייעו לי להצטייר כדמות הבולטת. כמובן, יש משקל לשערים שאני מכניס, אבל הם שיוצרים עבורי את החללים.

על אחד הביקורים בישראל:

מהנסיעה ההיא לישראל יש לי זיכרון שנחרט בלבי, מעבר לכדורגל ולעצבים: ביקרתי בכותל המערבי, כרעתי כאחד האדם מול הקיר ההוא, אבל תחת רושם חזק מאוד מכמות החיילים החמושים שהיו שם... ממש נורא: לא יכולתי להבין איך במקום כזה שוררת אווירת שנאה כל כך גדולה.

על ניהול צוות:

כשכבר היינו ביוון צירפתי לצוות את דניאל צ'ריני. רציתי שיהיה לידי. הוא עזר לי לחזור לכושר בעבר, ועכשיו רציתי אותו שוב. הוא היה יכול לעזור לי בעניין הדיאטה והמשקל. אני ידעתי שמרקוס ופרננדו לא אהבו את הרעיון שצ'ריני יצטרף לצוות, אבל אני כן. ואם זה יהיה ברור, אולי יבינו שאצלי זה תמיד כך, אני הוא שמחליט את ההחלטות, ולא שום "מסגרת" או "שבט" מכתיבים לי מה לעשות. אם זאת טעות, אז הטעות היא שלי.

על גאווה:

היו הרבה אנשים שחשבו שכדורגלנים הם טיפשים, ומי שנתן להם את תשובת המחץ לא הייתי אני, אלא אוניברסיטת אוקספורד היוקרתית.

זאת הייתה באמת אחת השמחות הגדולות בחיי: לקבל הכרה מהמקום ההוא. עמדתי מול המון סטודנטים מכל העולם שמחאו לי כפיים כאילו הרגע הבקעתי את גול חיי. במשך 35 דקות קראתי נאום ששניים מחבריי עזרו לי לחבר. עבורי זה היה אתגר אמיתי: חזרתי לקרוא בקול רם בפני קהל, דבר שמאז בית הספר היסודי לא עשיתי. מהות הדברים שאמרתי אז היה מוטיב מרכזי שלי תמיד: להוכיח שהכדורגלנים אינם טיפשים, להגן על מהות המשחק. הם גרמו לי להרגיש גאה.

על מי חשבתי כשעמדתי שם, עטוף בגלימת פרופסור, מוקף סטודנטים באחת האוניברסיטאות היוקרתיות בעולם, מקבל את התואר "מורה מקור השראה של כל מי שעוד חולם"? חשבתי על בנותיי, ועל הוריי שנתנו לי את החינוך שהיה באפשרותם.

על הנבחרת האידאלית:

בנבחרת האידאלית שלי ב-20 השנים בין 1976 ל-1997, זה לא היה קל, אבל: פיליול, פאסארלה, קמפס, קאניג'ה ואני. לצדנו הייתי מוסיף את חואן סימון, את טאראנטיני, את ואלדאנו ואת רוג'רי כי מאז שהיה ילד הוא תמיד משך קדימה...

‍