כמה ציטוטים ומחשבות מהספר:
על כישרון ועבודה קשה:
דודי היה מוכשר תמיד, מן הסתם, אבל להתפתחות המהירה שלו כטניסאי תרמה גם העובדה שלא ירד כמעט מהמגרש מאז נולד. כשלא התאמן עם זוהר, התאמן עם מיכאל. וכשלא התאמן עם אף אחד מהם," שיחק עם מישהו אחר."
כתב מחבר הספר, עוד דוגמה שממחישה כמה בלתי ניתן להפרדה המונח הזה, "כישרון", מהעשייה היומיומית שלנו.
אימון הבכורה של דודי עם גלעד בלום (מגדולי שחקני ישראל בעבר ומאמן בכיר) החל, ובלום ביקש מדודי להעביר כמה כדורים בקצב נינוח. את הכדור הרביעי סלע הפגיז בחוסר סבלנות.
"מעבירים עשרה כדורים! פקד בלום."
הפעם סלע השתעמם בכדור השביעי והפגיז אותו לגדר.
היה ברור שהילד לא בעניין.
בלום ידע איזו מחויבות דרושה להגיע לטופ העולמי, והילדון הזה לא מסוגל להתרכז במשך עשר חבטות.
"דודי! אם תכה 20 חבטות ברצף, אתן לך 100 שקל."
דודי חבט 120 ברצף.
"תביא לי 100 שקל עכשיו."
מעט לפני יום הולדתו ה-15 של סלע, אחיו הגדול לקח אותו ואמר לו: "אם אתה רוצה להיות שחקן, אתה צריך לצאת מהארץ. אין לך ברירה אחרת."
כמעט כל הטניסאים הבכירים שגדלו בישראל צמחו במסגרות מסודרות שסיפקו מעטפת מקצועית מקיפה, כולל גישה רציפה למגרשי ולציוד, מאמנים, מאמני כושר ויריבי אימון ברמה הגבוהה ביותר. המסגרת ברמת השרון החלה מתפוררת ולדודי כבר לא הייתה תחרות רצינית מצד בני גילו בישראל.
כל חייו של סלע היו מוכוונים לקריירת טניס, ופחות משבוע לאחר השיחה דודי אמר לעופר שאפשר להתחיל לחפש אקדמיה בחו"ל.
באקדמיה באוסטריה, המאמן עשה רושם טוב על סלע, והוא נשאר תקופה ארוכה.
מדי פעם הוא נשלח לחטוב עצים. מעבר לעובדה שהיו צריכים אותם כדי להבעיר אש באח, המאמן חשב שעבודה פיזית קשה מחשלת את הגוף ואת הנפש.
העבודה הקשה גם גרמה לסלע שלפוחיות בכפות הידיים, והמאמן גם עזר לו לטפל בהן (בעזרת מחט).
סלע צעק כל פעם שהמחט נגעה בשלפוחית והמאמן לא הבין איך ילד שגדל תחת איום קטיושות בקריית שמונה מפחד ממחט.
"אין גאונות ביכולות של דודי", הוא אמר. "הוא פשוט התאמן יותר מטניסאים אחרים ועשה את זה מגיל צעיר יותר."
סלע התחיל להרגיש ספק באוסטריה. אם כל אלה שמתאמנים איתו וקורעים את התחת הם כרגע לא פחות טובים ממנו, למה שדווקא הוא ינצח ויגיע לצמרת. אולי כל זה הוא בזבוז זמן?
בשנה לאחר מכן, ביקרה באקדמיה באוסטריה משלחת של שחקנים ישראלים.
סלע הסתכל עליהם והבין איזו דרך ארוכה עבר.
הם בבית שלהם, מתאמנים בנוחות. אני רחוק משם ואני כל הזמן על המגרש, עובד באינטנסיביות ובשיטתיות שאף אחד מהם לא מדמיין.
אני חי את הטניס והם רק אורחים בעולם הזה.
מרקוס בגדאטיס היה שחקן שמנמן שאחד מחבריו של סלע נהג לנצח בקלות.
אבל בגדאטיס עבר מהפך.
הגוף שלו התעצב, חבטות הקרקע שלו הפכו עוצמתיות.
ההצלחה שלו הזכירה אמת חשובה: לא מספיק לעבוד קשה. צריך לעבוד קשה וחכם.
סלע מתחרט שבשלב מסוים המשיך לחשוב בקטן.
הוא נרשם לטורנירים רבים במקום להירשם למעט טורנירים - אבל כאלה שיעניקו הרבה נקודות דירוג.
הוא נשחק פיזית ומנטלית בגלל שהמשיך לחשוב בקטן.
"היום אני אומר כל הזמן לשחקנים שאני מאמן לשחק בתחרויות הגדולות בכל פעם שהם יכולים, גם אם זה נראה לא נוח."
בהמשך הקריירה נכנס סלע לתקופה לא טובה. הוא עבר מטורניר לטורניר, שיחק בגביע דיוויס, חצה אזורי זמן והיה יותר במטוסים מאשר על המגרש.
הוא הבין, להפתעתו, שלא היה לו אפילו שבוע חופש אחד בשלושה החודשים שחלפו.
הוא הפסיד לשחקנים שמדורגים נמוך ממנו והיה מתוסכל.
הוא שיחק בחוסר חשק והתעצבן על עצמו שהוא משחק בחוסר חשק.
בתוך עורו של טניסאי חי אדם שהציפיות ממנו מכבידות. לפעמים סותרות.
הוא צריך להיות ג'נטלמן וגם חיית טרף.
ווינר ענק וגם אדם נוח ונעים.
הוא צריך להתמסר ליצרים שלו וגם להיות אינטליגנטי.
מי שגדל עם המחשבה שצריך לעשות הכול כדי לנצח, ימשיך לעשות את זה גם אחרי שהמשחק נגמר.
על נחישות, ביטחון עצמי ותמיכה הורית:
סלע עבר מקרית שמונה והחל ללמוד בבית הספר עלומים הקרוב למרכז הטניס ברמת השרון. הוא ניצל כל הזדמנות כדי לצאת מהשיעורים ואם אפשר, מבית הספר.
אמא של סלע ניסתה לשכנע את בנה שיתיישר, למרות שבתוך ליבה חשבה שקריירת הטניס שלו חשובה יותר מהברזה פה ושם.
המנהלת אמרה למאמן של סלע, גלעד בלום, שסלע הוא התלמיד הגרוע בהיסטוריה של בית הספר.
בלום שאל אותה מה היא מעדיפה - להגיד בעוד 10 שנים שהטניסאי הזה גדל אצלה בבית הספר, או להגיד שהיא העיפה אותו מבית הספר?
סלע היה כזה גם על המגרש.
במשחק גמר אחד כשהיה צעיר הוא הוביל בבטחה והיו לו 4 נקודות משחק. הוא הפסיד את כולם וגם את המשחקון ונכנס למומנטום שלילי.
בלום התייסר על הכיסא שלו.
מילא להפסיד לשחקן יותר טוב, אבל הפסד במשחק בו סלע שלט יהיה כואב במיוחד.
תוך כדי שבלום דואג, סלע הסתובב אל בלום וקרץ לו.
ניק בוליטיירי (בעל האקדמיה המפורסמת שהוציאה, בין היתר, את מריה שראפובה) קיבל את דודי סלע לאימוני ניסיון והראה עניין רב. הוא צעק והתרגש במהלך האימוני והירבה להחמיא. נעשה אותך אלוף! הוא צעק.
ביום הרביעי שם דודי ניגש לעופר ואמר לו שהוא רוצה לעזוב.
עופר היה בהלם.
דודי הסביר שהוא שם לב שבוליטיירי עכשיו בכובע של נציג המכירות, ושאחר כך הוא יהיה רק עוד שחקן אצלו באקדמיה.
"בוליטיירי שמוליטיירי, אני לא רוצה להיות כאן."
דודי סלע לא קיבל שום דבר כמובן מאליו, וידע להחליט מה טוב עבורו, גם כשהסביבה שלו אותתה לו דברים אחרים לגמרי.
סלע התלבט אם שוב לעבור לחו"ל, הפעם לצרפת, לאקדמיה של מורטוגלו שהפך את בגדאטיס לשחקן נוער מעולה.
סלע בחר בתקופת ניסיון אצל מורטוגלו, שם גילה שהוא לא ממש נמצא. זמנו של מורטוגלו הוקדש יותר לקידום האקדמיה מבחינה מסחרית.
"זה כל כך מוזר", אמר סלע לבגדאטיס. "הוא מדבר ממש כאילו הוא מאמן, אבל הוא לא אומר שום דבר."
סלע נשאר בכל זאת, והחוויה הייתה חיובית. ואז הוא נקרא להתגייס לצבא.
בזמן שסלע שטף כלים וניקה משרדים, בגדאטיס המשיך להתאמן.
סלע היה נסער.
הוא ארז את עצמו ויצא הביתה.
בישראל מעדיפים ספורטאים בינוניים שעשו תפקיד מגוחך וחסר משמעות בצה"ל על פני ספורטאים מצוינים שלא לבשו מדים.
"ההחלטה שלך ואני איתך," אמר לדודי אבא שלו.
סלע שוחרר מצה"ל והתנדב לשירות לאומי, שם אימן נכי צה"ל בטניס.
אחרי ניצחון גדול בגביע דיוויס שהכריע את ההתמודדות בתוצאה 3-0, סלע היה מחויב לשחק בעוד משחק לפרוטוקול, כזה שלא היה משנה את הניצחון, אבל היה חייב להתקיים.
הוא היה עייף ועצבני ולא רצה להשתתף במשחק, אבל לא הייתה ברירה.
7 משחקונים בתוך המשחק הוא הפסיק בגלל כאבים ביד. הכאבים היו קיימים, אבל לא מספיק חזקים בשביל להצדיק פרישה ממשחק.
מאות ילדים שהגיעו באוטובוסים מקריית שמונה התאכזבו. 2000 האוהדים שכן הגיעו שרקו בוז.
סלע הבין את הטעות שעשה. הם הגיעו במיוחד לראות אותו משחק, והוא אכזב אותם.
להיות student of the game:
הרבה לפני האינטרנט הפך סלע לאנציקלופדיה קטנה של עולם הטניס.
הוא לא רק הכיר את השמות של כל השחקנים, הוא גם הכיר את סגנון המשחק שלהם, חוזקות וחולשות, מה סוג המחבט ומי הספונסר שמלביש אותם.
לא היה צריך ללמד אותו שום דבר בכוח, הוא היה סקרן באופן טבעי.
לחצו כאן לעוד students of the game.
על מה שלמד מהמאמנים שלו:
בלום עזר לדודי סלע לעצב את שגרת האימונים שלו ולימד אותו לפתוח כל אימון בחזרה מסודרת על חבטות הבסיס.
ברזניק האוסטרי עזר לו לשכלל את אמנות החזרתיות ולימד אותו איך לוקחים חבטה אחת ומעצבים אותה בעזרת עבודה ממוקדת.
סטיל לימד אותו איך מפתחים שגרת תחרות, איך נרגעים ומתמקדים בזמן משחק: לתרגל נשימות.
חמש שניות אוויר בפנים, חמש שניות אוויר בחוץ. להרגיש את האוויר זורם דרך הבטן, להבחין בדופק שמאט ויורד. דודי הרגיש כמו אדם חדש.
מורטוגלו הראה לו איך מתמקדים בצד העסקי ואיך להישמע סמכותי.
המסע הארוך שעבר סלע שכנע אותו שאפשר להעמיד בישראל דור חדש של טניסאים מוצלחים.
הסוד הוא בהעברת הידע.
סלע החל להאזין לפודקאסטים, לצפות בסרטוני יוטיוב ולשתף פעולה עם מאמנים רבים.
על מה חשוב:
כשמרקוס בגדאטיס החליט שהוא פורש ממשחק, סלע לא הבין.
בגדאטיס סיפר לסלע שאחת החרטות הגדולות שלו מהשנים בסבב הטניס העולמי הייתה שלא הקדיש מספיק זמן לחברים שלו. יותר מדי דברים הפרידו ביניהם לאורך השנים.
"אלה היו שנים מופלאות, אבל במובן מסוים גם שנים מבוזבזות. הטניס הוא לא החיים עצמם. החיים הם החברויות שנוצרו לאורך הדרך. האנשים."
עוד ספרים מעולם הטניס:
הסופר דיוויד פוסטר וואלאס מתאר את החוויה של צפייה במשחק של רוג'ר פדרר.
פול אנאקון היה מספר 12 בעולם ואז עבר לאמן את רוג'ר פדרר ואת פיט סמפראס.
