בפוסט הקודם תיארנו (בקווים כלליים) את תהליך קבלת ההחלטות לאורה של גישת 'עיבוד המידע' הוותיקה. הפעם ננסה להסביר את התהליך, עד כמה שניתן, לאורה של גישה מעניינת שצוברת תנופה וראיות רבות בשנים האחרונות – 'הגישה האקולוגית' (לצורך הפוסט נכנה אותה – הגישה הישירה).

גישה זו לא רק שצומחת מתוך תחומי תוכן אחרים כמו ביולוגיה ומתמטיקה של מערכות דינמיות, אלא ממש חולקת עמם השקפת עולם פילוסופית, מתודולוגיה מחקרית וטרמינולוגיה (כלומר שימוש באותם מושגים). נקודות אלה הופכות את הגישה הישירה לפחות אינטואיטיבית ו'מחליקה בגרון' לעומת גישת עיבוד המידע אך בפוסט הקרוב ננסה לפשט את הרעיונות המרכזיים שלה (ובתקווה שלא נגיע לפישוט יתר).

בואו נתחיל:

שורש ההבדל בין תאוריית עיבוד המידע (לצורך הפוסט נכנה אותה -הגישה הבלתי ישירה) לגישה הישירה נטוע באופן בו אנחנו תופסים את הסביבה. כזכור בגישה הבלתי ישירה החושים שלנו קולטים את הסביבה החיצונית בתור אותות או רמזים שדורשים עיבוד חישובי (חישוב של מרחק, גודל, מהירות, חוקים ניוטונים וכו') ושיוך לקונטקסט (התאמה לסכמת זיכרונות מהעבר). שלבים אלה משמשים את המוח שלנו לבניית מודל פנימי של המציאות שבהמשך מאפשר לבחור החלטה ופעולה מתאימים.

לעומת זאת, הגישה הישירה גורסת שאנחנו קולטים את הסביבה באופן ישיר, ללא צורך בכל עיבוד או מודל פנימי ושאנחנו מסוגלים לעשות זאת משום שהמידע שהסביבה מציעה לנו הוא זמין ומדויק.

ננסה לדמות את השוני בנקודת המבט בין הגישות להבדל בין לשמוע שיר דרך מחשב (הגישה בלתי ישירה/עיבוד מידע) לבין לשמוע אותו דרך מכשיר רדיו (הגישה הישירה): שמיעת שיר במחשב דורשת העברת מידע דרך המקלדת, מעבר המידע למאגר השירים שיש למחשב בזיכרון, בחירת השיר ולבסוף השמעה שלו. לעומת זאת במכשיר הרדיו אין מאגר שירים לבחור ממנו, ועל מנת לשמוע את השיר הרצוי אנחנו צריכים לכוון אותו לתדר הנכון ככה שיקלוט אותו מהסביבה החיצונית.

השאלה שעשויה לצוץ כעת, ובצדק, היא איך אני יודע מה לעשות אם הביצועים אינם מבוססי זיכרונות? ההסבר דורש פוסט או יותר משל עצמו, אבל בפשטות:

בגישה הבלתי ישירה המודל הפנימי הוא זה שמתאר לי את המיקומים במרחב ומכוון את השרירים לפעולה מסוימת, שבסיסה בתוכנית מוטורית/תנועתית (שגם היא שמורה בזיכרון). החישוב של הרכיבים השונים מאפשר למוח "לנבא" מה צריך לעשות כך שתכנון הביצוע מתקיים באוף-ליין (כלומר, בלי קשר ישיר למה שקורה בסביבה ועל סמך משוואת מהירות למשל).

בגישה הישירה המידע מהסביבה הוא זה שמכוון את התנועה באון ליין בתהליך שנקרא 'צימוד' (coupling). הצימוד הוא חיבור של מה שאני רואה עם מה שאני עושה, ככה שהמידע הספציפי שאני ממוקד בו מאפשר לי לדייק את הביצוע תוך כדי תנועה ללא צורך לנבא את העתיד אלא להתאים את התנועות ביחס למה שאני רואה ורוצה לעשות.

‍

איך כל זה משליך על קבלת החלטות?

מי שקרא בעיון את הפוסט הקודם זוכר שהדגשנו צמד נקודות מרכזיות שיהוו את מרכז המחלוקת בין שתי הגישות: ההתמקדות של הגישה הבלתי ישירה בתהליכים הקוגניטיביים (מה שקורה במוח) וניתוק קבלת ההחלטות ובחירת הפעולות מהסביבה החיצונית.

כפי שאולי כבר הבנתם, הגישה הישירה לא מסכימה עם ההנחות האלה כלל וכלל והיא נועצת את כל מרכז הכובד שלה במערכת היחסים בין הספורטאי לסביבה. משום שכל האינטראקציה שמייצרת קבלת החלטות מתרחשת כמערכת יחסים של הספורטאי ישירות עם הסביבה שלו, אין משמעות מיוחדת למה שמתרחש במוח שלנו והוא מהווה עוד חלק (אמנם חשוב, אך חלק) מההתרחשות עצמה. הדבר נכון גם לגבי הפעולות המוטוריות וקבלת ההחלטות – על פי הגישה הישירה הן אינן הקצה של תהליך עיבוד פנימי, אלא מהוות חלק ממערכת יחסית כוללת שמשפיעה על הסביבה ומושפעת ממנה באופן סימולטני.

במילים אחרות: היכולות המוטוריות שלי/המיומנויות שלי משפיעות על מה שאני רואה בסביבה ומה שאני רואה בסביבה משפיע על איזה פעולות מוטוריות אני יכול לעשות. לדוגמא: ספורטאי צעיר שלא מסוגל לסיים ביד החלשה שלו - שמאל לצורך העניין -  לא יהיה מסוגל להשתמש במידע הישיר שמראה לו שצד שמאל פנוי לזריקה וההפך.

כפי שכתבנו בתחילת הדברים הגישה האקולוגית איננה אינטואיטיבית ובמבט ראשון יכולה לבלבל ואולי אפילו מעט לתסכל. בפוסט הנוכחי השתדלנו לדלג מעל המונחים המורכבים שמרכיבים אותה והוויתור עליהם אולי מקל על הקריאה אבל מקשה על הפנמת רעיונותיה. בפוסטים הבאים נשתדל להיכנס מעט יותר לעובי הקורה ולעמוד על ההבדלים בין הגישות בפועל, על האופן שבו אנחנו מאמנים ותאמינו לנו – זה יכול להיות מהותי ביותר לדרך שבה אנחנו מתכננים אימון ומעבירים אותו בפועל.

‍

מקורות:

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/25454700/

https://www.researchgate.net/publication/318316844_Ecological_cognition_Expert_decision-making_behaviour_in_sport

‍