1. הגנה כאבן הפינה של המכללה:
הגנה קבוצתית עזרה להביא לידי ביטוי את שלושת המאפיינים החשובים לקבוצה:
לשחק חכם, לשחק חזק, לשחק יחד.
הגנה קבוצתית משמעותה שהשחקנים סומכים זה על זה. ההגנה שלנו לא תעבוד אם שחקן לא נמצא במקומו. אמרנו לשחקנים שלנו תמיד לעודד את חבריהם לקבוצה, אלא אם הם עצמם מושלמים.
ניסינו להראות לקבוצות שלנו שיותר קל לשחק הגנה 5 על 5 מאשר 2 על 2. ככל שיש יותר מקום, יש יותר יתרון להתקפה. לפעמים שיחקנו 7 על 7 באימונים כדי להמחיש את זה.
הגנה קבוצתית טובה גם גרמה להתקפה קבוצתית טובה, ובחירת זריקות טובה הייתה סימן לזה שהקבוצה משחקת כדורסל שאינו אנוכי. 24 קבוצות מתוך 27 האחרונות של צפון קרוליינה קלעו 50% מהשדה או יותר.

2. מסירה קדימה:
זו הייתה חובה אצלנו. אם שחקן חטף כדור ויכול היה לרוץ לסל, אבל היה לפניו חבר פנוי, התעקשנו שימסור לו. זה נראה מיותר, אבל זה היה חשוב לנו על מנת שנוכל לבנות קבוצה לא אנוכית. אם שחקן נכשל בפעולה הזו, היינו מוציאים אותו מהמשחק.
עם זאת, הדגשנו גם שאם שחקן ויתר על זריקה טובה כדי למסור בשביל להיראות טוב, גם זה היה מעשה אנוכי.

3. מסדר הכבוד:
הצוות שלנו היה מנתח כל פוזשן וכל מהלך בכל משחק בוידאו. זה לקח כחמש שעות. השקענו בזה זמן רב כי רצינו להיות מדויקים וחשבנו שכך השחקנים יבינו כמה חשובים לנו הדברים הקטנים שהם עשו כדי לעזור לקבוצה לנצח.
בסיום כל משחק יצרנו טבלה בה היו רשומים השחקנים שהשפיעו בקטגוריות שבחרנו. בתחילת דרכי בצפון קרוליינה הייתה קטגוריה בודדת – סחיטת עבירות תוקף. בהמשך נוצרו נוספות: יחס אסיסטים/טעויות, ריבאונד התקפה, חסימות לחבר לקבוצה ודיפלקשנים.
רצינו שהשחקנים יסתמכו על מסדר הכבוד כשהם חושבים לעצמם מי שיחק היטב, בשונה מהסטטיסטיקה הרגילה. למעשה, אפילו לא הכנסנו את הסטט' הרגילה אלינו לחדר ההלבשה אחרי המשחק. אני חושב שמסדר הכבוד היה חלק נוסף בניסיון שלנו לבנות קבוצה לא אנוכית.

4. בחירת זריקות:
מתישהו ב-10 או 15 השנים האחרונות שלי, חשבנו על הרעיון לשחק בתוך האימון בלי ספירת נקודות מסורתית. במקום זאת, היינו משחקים כאשר אני עומד ליד שולחן המזכירות ונותן ציון לבחירת הזריקה, לא משנה אם נכנסה או לא. הניקוד היה נשמר בסוד, והיינו מודיעים על הקבוצה המנצחת בסיום הזמן. למשל, אם מישהו היה זורק זריקה מרחוק עם שומר עליו, גם אם היא הייתה נכנסת, הוא היה מקבל 0 נקודות. אם מישהו היה מחטיא היה זריקה פנויה לגמרי מתחת לסל, הוא עדיין היה מקבל עליה 3 נקודות. גם אם נעשתה על שחקן עבירה בזמן זריקה טובה והוא החטיא את זריקות העונשין, הוא היה מקבל את הנקודות. ניקוד של 1 או 2 נקודות ניתן לשלבי ביניים בין זריקה רעה לזריקה מצוינת.
זריקה טובה עבורנו הייתה זריקה מבחוץ שהשחקן יכול לקלוע באחוזים גבוהים וכאשר יש אפשרות לריבאונד התקפה. לא קיימנו את המשחקון הזה מספיק, הייתי רוצה שנשתמש בזה יותר, ועדיין היינו מדורגים גבוה מאוד באחוזי קליעה במשחקים, גם בזכות בחירת הזריקות שלנו.

5. להיות כנים עם שחקנים:
בין אם זה היה על התפקיד שלהם על המגרש ובין אם זה היה מה עושים לא טוב על המגרש, האמנתי שצריך להיות כן עם השחקנים. כדי לשבור את הקרח בשיחות האישיות, הייתי שואל "אתה לא משחק את כמות הדקות שהיית רוצה, נכון?"
דבר שהקפדתי עליו היה לדבר עם שחקן רק על עצמו ולא על אחרים בקבוצה. לא על איך לעקוף אותם ולא להשוות ביניהם. לא רציתי שהם יהפכו להיות יריבים. דיברנו רק מה על השחקן לעשות כדי להתקדם ולשחק יותר. אם לשחקן לא היה סיכוי לשחק יותר, דיברנו מה הוא יכול לעשות כדי לעזור לקבוצה. ניסינו לא להגדיר תפקיד לשחקנים מראש, רצינו שהם ימצאו את התפקיד שלהם בצורה טבעית. לא רציתי גם ששחקנים יתאהבו יותר מדי בתפקיד שלהם ויאבדו את התמריץ להשתפר במהלך האימונים.
פעם, כאשר שחקן שהתקשה להתמודד עם המצב הגיע למשרד שלי, נתתי לו לשבת בכיסא שלי ושאלתי אותו "אם היית הצוות, האם היית נותן לך לשחק?"
לפעמים שחקנים היו שואלים אותי על מה הם צריכים להתאמן כדי לקבל עוד דקות משחק. הייתי אומר להם, ולפעמים הייתי מוסיף "אלה דברים שהיית צריך לעבוד עליהם בקיץ, לא בזמן העונה."

6. לגייס שחקנים לא אנוכיים:
אנחנו בודקים שהשחקנים שאנחנו מביאים מתאימים לפילוסופיה שלנו.
אני יכול להבין למה קבוצת תיכונים תתן את הכדור לשחקן אחד שיזרוק לסל כל הזמן. אולי אין אף אחד אחר שיכול לקלוע מחוץ לצבע. שחקני שנה ראשונה אצלנו היו צריכים ללמוד שיש חשיבות מאוד גדולה מה עושים ללא הכדור. כשהיינו מגייסים שחקנים לא שמנו לב לכמות הנקודות של שחקן אבל כן לאחוזי הקליעה שלו.
ממוצע נקודות גבוה מאוד היה סימן אזהרה לשחקן שככל הנראה זרק הרבה לסל ויהיה לו קשה לשתף את הכדור עם חבריו החדשים בצפון קרוליינה. הייתי מעדיף לגייס שחקן שמגיע לעונשין מאשר שחקן שזורק 40 פעמים לסל, קולע 10 ומסיים עם 25 נקודות. שחקנים כאלה רגילים שהכדור אצלם, וכשהוא לא, הם רגילים לבוא לקחת אותו. שחקני שנה ראשונה אצלנו היו צריכים למסור שלוש מסירות לפני שהיה מותר להם לזרוק זריקה מחוץ לצבע.

7. לשים סטטיסטיקה במקומה הראוי:
כשהוצאנו סטטיסטיקה של המשחקים, סידרנו את השחקנים לפי א-ב. זה יהיה לא הגיוני לדרוש קבוצתיות בכל מחיר ואז להציג לעולם שמי שהכי חשוב הוא זה שקולע הכי הרבה.
פרשנים טוענים שיש שחקנים שצריכים להשיג 25 נקודות כדי שהקבוצה שלהם תנצח, אבל אחוזי קליעה מהשדה, ריבאונד, איבודים – כל אלה קובעים איך תיראה ההתקפה שלך. אף פעם לא הפריע לי ששחקן זרק מולנו זריקות רעות, גם אם בסוף קלע 30 נקודות. היינו לוקחים ריבאונדים ורצים.

8. לאמן שחקני שנה ראשונה:
לא הענשנו שחקני שנה ראשונה על ההרגלים שלהם, אבל כן דרשנו מהם משחק קבוצתי והגנה. וכמובן, הם היו חלק מרכזי בהעברת ציוד ממקום למקום (תפקיד מרכזי של מייקל ג'ורדן בשנה הראשונה שלו היה לסחוב מקרן ענק דרך שדה התעופה).
ב-1973 החליטו לאפשר לשחקני שנה ראשונה להשתתף במשחקים של הקבוצה [בשונה ממשחקי קבוצת השנה הראשונה]. חשבתי שזו טעות. המנהלים היו אומרים "למה שנשלם מילגה למישהו שלא משחק?", אבל היה ברור שזה פוגע בסדר העדיפויות. עדיף לתת להם להתאקלם שנה אחת לדרישות הלימודיות והחברתיות.
עכשיו, שחקני שנה ראשונה צריכים להתמודד עם לוז הרבה יותר מלא – פגישות קבוצה, וידאו, טיסות, היעדרות משיעורים והשלמה של חומר ועוד – והם גם מפסידים חופשות. זו הסתגלות קשה.
שנה כזו של פוקוס על יסודות (על המגרש ומחוץ לו) תעזור מאוד להתפתחות שלהם.

9. על עונשים:
היינו מטילים עונשים על איחורים, על היעדרות משיעורים ועוד, אבל כל פעם שאתה מעניש אתה צריך לצאת מגדרך להיות הוגן. וידאנו שהשחקנים יודעים מה צפוי להיות העונש על הפרת משמעת, ובטוח שהשחקנים ידעו אחד מהשני מה העונש שמישהו מהם קיבל, לכן היה חשוב להיות עקבי והוגן.
על המגרש הענשנו בצורה קבוצתית, לא אישית. גילינו שלחץ חברתי לעשות את הדבר הנכון הוא יותר אפקטיבי מאשר פחד מעונש או רצון לזכות בפרס.

10. לכבד את השחקנים:
תמיד חשבתי שחשוב לא להביך את השחקנים בפומבי. המאמן שלי בקולג' החליף שחקנים בגלל טעויות וכתוצאה מכך אנחנו, שחקני הספסל, שיחקנו בפחד. אני רוצה שהשחקנים אצלנו ירגישו בנוח ליזום מהלכים שעשויים לתת לקבוצה נקודות. השחקנים ידעו שהם ייצאו החוצה בחילוף אם ישחקו בצורה אנוכית או לא יתאמצו. באופן כללי, עם זאת, לא החלפתי שחקן בגלל טעות.

11. להיות דייקן:
אם אני אומר שאפגוש אותך בשעה 16:30 ואני מאחר, אני אומר שהזמן שלי יותר חשוב משלך. זה אנוכי ויהיר. השחקנים יודעים שאני מגיע מוקדם לפגישות ואני מצפה מכולם להיות בזמן כדי שנוכל להתחיל בזמן. אחד השחקנים ששיחק אצלנו בעבר, מסתובב עד היום עם השעון שלו מכוון 10 דקות קדימה משום כך.

12. מחמאות:
מאוד חשוב היה באימונים להחמיא על מהלכים לא אנוכיים. החמאנו גם על מאמץ ועל ביצוע. כל הורה וכל המאמנים והמורים צריכים להחמיא על פעולות שהם רוצים שיתרחשו לעתים קרובות.
חיפשתי במחנות אימונים שחקנים שלא רודפים אחרי הכדור, אלא חוסמים עבור שחקנים אחרים. הייתי שורק ואומר לכולם "ראיתם איך דיויד חסם?"
כשהמהלך נמשך, כולם היו חוסמים זה לזה.
לפעמים כתבתי לעצמי בתכנית האימון למצוא משהו להחמיא עליו לשחקן שמתקשה או בתקופה לא טובה. הייתי עוצר את האימון ומחמיא לו, אבל לא הייתי ממציא או משקר. הוא היה חייב לעשות פעולה כזו באמת. יש בעיה עם חלוקת מחמאות כוזבות. זה עלול לפגוע במערכת היחסים בין המאמנים לשחקנים.
הרמתי את הקול שלי כשקרה משהו שלא הייתי מרוצה ממנו, אבל הקפדתי להעיר על הפעולה, ולא על האדם שביצע אותה.

‍

החלק השני כאן.