אנחנו נוטים לשמר את הדעות, האמונות והמחשבות שלנו.
אנחנו מעדיפים לא לשנות את דעתנו, ונעשה זאת רק אם נקבל כאפה כל כך חזקה של מציאות לפרצוף.
מאמנים של קבוצות בליגות הבכירות, בנבחרות, ובליגות צעירות כאשר יש תואר שמונח על הכף, נוהגים לשתף פחות ופחות שחקנים או שחקניות ככל שמתקרבים לסיום העונה.
אם הגענו עד כאן עם רוטציה מסוימת של שחקנים, לא נשנה עכשיו.
אני מאמין בהם.
אתן להם הזדמנות נוספת.
הם כבר הוכיחו שהם מסוגלים.
אבל אולי, אחרי שכבר נחלנו אכזבה עם אותם שחקנים, כדאי לנסות שחקן נוסף?
בדומה להטיות אחרות, עושה רושם שהטיפול הכי טוב בכל הנוגע למידע חדש הוא קודם לקבל אותו ולבחון איך הוא יכול לעזור לנו אם במקרה הוא נכון, ורק אחרי כך לגלות אם הוא אכן עוזר לנו ואיך.
אבל, ודאי תשאלו, זה לא יבזבז לנו המון זמן ויגרום לנו להפסיק תהליכים בכל פעם שמישהו חושב שהוא גילה משהו חדש?
התשובה היא לא.
למה? כי כל מי שתהליכי המחשבה שלו בהירים מספיק כדי לקבל מידע חדש, יכול לסנן את המידע הזה לפי הכלים האחרים שברשותו ולהבין מתי המידע הזה ניתן לשימוש, אם בכלל.
אם נכניס שחקן חדש למשחק, אולי הוא לא יבצע היטב.
אבל ממילא נכניס אותו רק אחרי שהאחרים לא ביצעו היטב וההפרש על לוח התוצאות מראה זאת.
זה או להפסיד עם ה"בכירים" או להפסיד אחרי שניסינו עוד משהו – לשתף מישהו נוסף.
