זה החלק הרביעי.
האנדרדוג
ההגדרה של אנדרדוג היא אדם שנמצא בחיסרון כלשהו וצפוי להפסיד בתחרות או בקרב.
לכאורה אנחנו נוטים לרצות שהאנדרדוג ינצח, אבל כשחושבים על זה בחיים הפרטיים שלנו, אנחנו בדרך כלל לא מתייחסים ככה למיעוטים בחברה שלנו וגם לא חושבים על עצמנו כאנדרדוג ואז מעודדים את עצמנו להתגבר על כל הסיכויים.
כשאנחנו כן מעודדים את האנדרדוג, זה כנראה כי זה מרגש אותנו לראות מישהו כמעט ללא סיכוי מצליח בכל זאת. זה עשוי לעורר השראה עבור החיים של עצמנו. אולי גם אנחנו נתקדם, נשתדרג, נשבור תקרה שהפריעה לנו במשך שנים.
ולכן אנחנו גם אוהבים לאמן את האנדרדוג. אנחנו מזדהים איתו.
לפעמים הוא חזק מאוד מנטלית אבל (עדיין) לא חזק פיזית מספיק כדי להתחרות.
לפעמים הוא דווקא חזק פיזית אבל יש משהו מנטלי ש(עוד)לא הסתדר ואנחנו רוצים להיות אלה שמסדרים.
הראשונים הם ספורטאים שכיף לאמן וקל לאמן. הם באים לעבוד. הם עובדים. הם מקשיבים. הם שואלים שאלות. הם שמים לב לפרטים.
השניים הם ספורטאים שעלולים להוות מקור לתסכול, אבל במקרה של הצלחה בתהליך יכולים להפוך להיות ענקים.
כרגע הם ענקים רדומים, ואם רק נצליח לרתום את היכולת המנטלית שחבויה בהם, הם יהיו בלתי עצירים.
זה קוסם לנו. זה לא תמיד מצליח. זה מה שכיף.
החלק הקשה בלהיות הראשונים הוא שהם צריכים כל הזמן להתאמץ מאוד רק כדי להיות ברמה של אלה שכבר מראש יותר ארוכים, יותר חזקים פיזית וכו'.
זה שוחק - פיזית וגם מנטלית - והם צריכים לדעת מתי לנוח ואיך להתאושש כדי שלא ייפצעו או יחליטו לפרוש.
החלק הקשה בלהיות השניים הוא שרוב האנשים מתקשים להבין איך ספורטאי עם מבנה גוף ויכולות אתלטיות של ספורטאי גדול נכשל לבצע פעם אחרי פעם התנהגויות בסיסיות.
אנחנו מצפים שבגלל שהם חזקים או מהירים או קופצים גבוה אז הם גם יהיו רגועים או ממוקדים או שקטים תחת לחץ.
זה לא קורה.
ולצערם, המחסום הכי גדול לספורטאים הוא תבניות החשיבה וההתנהגות שלהם.
כדי להתחבר אליהם צריך להיות מוכנים להיות נוכחים שם, כל יום ויום.
הם צריכים מישהו שילווה אותם ויהיה שם בשבילם ויאמין בהם - עם כל החסרונות שעדיין קיימים - למרות שהסיכויים אומרים שככה יהיה להם קשה להצליח.
עוד על אנדרדוגים בספר דוד וגוליית שכתב מלקולם גלדוול - בלחיצה כאן.
