"אני מאוד אוהבת לראות את השיפור של הקבוצה שלנו ושל השחקניות שלנו. אני אוהבת לראות אותן גדלות"
בסוף כל עונה, מאמנת כדורסל הנשים של סטנפורד, טארה ואנדרוויר, חושבת שסיימה לאמן.
"הפסקתי ליום אחד," היא אמרה וצחקה. "אני אומרת לעצמי, 'אוי אלוהים, אני לא יכול לסבול את זה יותר'".
אחר כך היא משחקת עם הכלבים שלה, הולכת לשחות, מרגישה קצת את העולם שסביבה. והתחושה חולפת מהר; היא כבר חושבת על הקבוצה של השנה הבאה ועל המסע שלה.
היא מאמנת כבר 45 שנים, ו-ואנדרוויר הגיעה לפסגה ביום ראשון: סטנפורד ניצחה את אורגון סטייט כדי להשיג את הניצחון ה-1,203 של ואנדרוויר בקריירה, כשהיא חולפת על פני מאמן הגברים לשעבר של דיוק, מייק ששבסקי ברשימת כמות הניצחונות בתולדות כדורסל המכללות.
"היא נולדה לעשות את זה", אמרה ג'ניפר אזי, ששיחקה אצל ואנדרוויר בקבוצת האליפות הראשונה של סטנפורד ב-NCAA בשנים 1989-90, כמו גם בנבחרת האולימפית ש-ואנדרוויר אימנה שזכתה במדליית זהב ב-1996. "יש את המאמנים האלה שנמצאים בזה כי זה מי שהם, מה שהם עושים ואוהבים כל דקה מזה. לא שאף פעם אין תסכולים או עליות ומורדות. אבל הליבה שלה היא 100% בזה.
"מישהי כמוה לא באמת נשחקת, כי בסופו של דבר, הם תמיד הולכים על יותר. לא בצורה רעה, או בשביל האגו שלה. פשוט 'אני תמיד הולכת לאתגר את עצמי ויש לי חזון עבור לאן הקבוצה שלי יכולה ללכת'".
היכולת להמשיך לגדול ולהסתגל היא הסיבה לכך ש-ואנדרוויר הגיעה לשיא הזה. היא אימצה את זריקת ה-3 נקודות כשהוכנסה בשנות ה-80. עשרות שנים מאוחר יותר, היא הסתגלה להשפעת ההעברות בין מכללות.
עבור ואנדרוויר, אימון כדורסל לא היה רק עבודת אהבה, אלא אהבה לעבודה. היא נברה במוח של כל גורו כדורסל שאי פעם הצליחה לבלות איתו, מה שאפשר לה לשלוט באימון סגנונות התקפיים והגנתיים שונים כדי להתאים לכישרון שהתאסף בקבוצות שלה.
היא הפכה למוסד יוקרתי במוסד יוקרתי.
"אני מבינה עכשיו כמה טארה פורצת דרך ואיזה כבוד זה להיות מאומנת על ידה", אמרה הפורוורדית קיקי איראפן. "כל יום אני לומדת ממנה משהו, אבל היא מנסה ללמוד גם מאיתנו".
ואנדרוויר גדלה במדינת ניו יורק, שם לא פעם שמעה את הוריה בעלי הכוונות הטובות שואלים: "לאן הכדורסל ייקח אותך?" היא שיחקה באינדיאנה בשנות ה-70, עם שחר של ספורט הקולג'ים לנשים כפי שאנו מכירים אותו. היא למדה שם שיעור כדורסל ממאמן הגברים בוב נייט שבו היא הייתה התלמידה החרוצה ביותר שלו ואפילו הלכה לאימונים שלו מדי יום ורשמה הערות.
היא חזרה הביתה אחרי הקולג', לא בטוחה מה יהיה הלאה. כשאביה הציע לה לעזור לאמן את נבחרת התיכון של אחותה הצעירה, ואנדרוויר הצביעה בבוטות האופיינית לה שהקבוצה נוראית. אבל היא עשתה את זה בכל זאת, וחיידק האימון הדביק אותה.
לאחר תקופה כעוזרת ללא שכר באוהיו סטייט, ואנדרוויר התקבלה לעבודה כמאמנת הראשית של איידהו ב-1978 ואימנה שם במשך שתי עונות - "שילמו לי 13,000 דולר בשנה, ואהבתי את זה" - ואז חזרה לקולומבוס כדי להיות המאמנת הראשית. בשנת 1985 היא השתלטה על סטנפורד, שם זכתה ב-26 אליפויות בעונה רגילה ושלושה תארים ב-NCAA תוך שהיא מגיעה לפיינל פור 15 פעמים.
זו הגרסה המהירה, כמובן; זה לא היה כל כך קל. היא הייתה בת 23 ללא דרך ברורה בספורט שאהבה, בתקופה של התהוות לספורט הנשים, והיא עשתה את הדרך שלה. היא זכתה בשני תארים ב-NCAA לפני גיל 40, ואז התקרבה לזכייה נוספת מספר פעמים, אבל לא הגיעה לשם שוב במשך 29 שנים נוספות.
ל-ואנדרוויר מלאו 70 ביוני, ולמרות שהיא אומרת, "אני לא מתכננת להיות מאמנת בת 80", אי אפשר לפסול את זה.
עם כל ניצחון היא תוסיף לשיא שלה, אבל זה אף פעם לא בראש מעייניה. היא עדיין נהנית לאמן ולנתח וידאו. אין לה מוטיבציה להמשיך במה שקל. אפילו זמן המנוחה שלה מורכב מדברים כמו סקי מים.
"את תמיד בסביבה של הילדות הצעירות האלה", אמרה ואנדרוויר כשנשאלה אם היא מרגישה את גילה, או איך שגיל 70 "אמור" להרגיש. "בשנה שעברה עשיתי קורס חבלים; אני מטפסת על הדברים האלה עם הילדות. והן אמרו לי, 'קדימה, טארה!' אני חושבת לעצמי 'אני לא יכולה לעשות את זה. אני לא צריכה לעשות את זה'. אבל עשיתי את זה".
האם זו התחרותיות שלה?
"זה הטירוף!" היא אמרה, מצחקקת. "אבל כשאת מדברת עם אנשים שלא עובדים, הם נכנסים לדיכאון. יש לי הרבה מעבר לכדורסל שאני אוהבת לעשות. אז אני לא מודאגת לגבי מתי אפרוש. אבל אני מאוד מרוצה ממה שאני עושה עכשיו. אני פשוט נהנית."
לפני כעשור, היא מצאה את עצמה כל כך עייפה אחרי העונה, שהיא תהתה אם עליה לפרוש. אבל תומך מפורסם של סטנפורד עודד אותה לקחת יותר חופש בקיץ ולחסוך באנרגיה.
"אני מעריכה כל שנה", אמרה. "אני בשנה השנייה של חוזה לארבע שנים, וזה חוזה נהדר. אני מרגיש מאוד נתמכת בסטנפורד. אני אוהבת את מה שאני עושה. השנה שעברה לא הסתיימה כמו שרצינו. אני רוצה שתהיה לי שנה נהדרת השנה, ואז פשוט אגיד, 'בסדר, היי, אני מוכנה לאתגר הבא הזה'. או אגיד, 'טוב, אולי לא'. אני אדע את זה."
עבור ג'ניפר אזי, חלק ממחזור הגיוס הראשון ש-ואנדרוויר הביאה לסטנפורד בסתיו 1986, אורך החיים של המאמנת וכושר ההסתגלות שלה אינם ניתנים להפרדה.
"היא עברה את כל הדורות השונים, הכללים השונים, השינויים בחברה", אמר אזי. "לטלפונים סלולריים והודעות טקסט, לתחילת המדיה החברתית, לדברים של NIL עכשיו. היא לומדת על זה, ואז מאמצת את זה כמיטב יכולתה.
"היא מאמנת ממש מיוחדת. אחרי כל הזמן הזה, היא אף פעם לא שוכחת את יום ההולדת שלי. והיא תמיד הקול הזה שלפעמים אני צריכה לשמוע".
זה מה שהכי חשוב ל-ואנדרוויר: השחקניות שעדיין מתקשרות, שמביאות את ילדיהן לראות אותה, מעלות זיכרונות ממה שהן למדו ושואלות אותה לעצתה.
"אני לא אספנית גדולה. אפילו לא יכולתי להגיד לך איפה טבעות האליפות, או הדברים האולימפיים שלי", אמרה. "הם [כאן] איפשהו. מעל הראש שלי, לא הצלחתי לאתר אותם.
"יש לי בחדר האימון שלי בבית קולאז' גדול ממש יפה של אולימפיאדת 1996 וקולאז' של אליפות המדינה ב-2021. אני חושב שתמונות זה כיף, אבל אני לא שומרת אלבומים".
הכל שמור במוחה, הזיכרונות מכל מה שהוביל ל-1,203 ניצחונו, ועוד היד נטויה.
"אני עדיין אוהבת להרצות בהשתלמויות וללמד את משחק הכדורסל", אמרה ואנדרוויר. "אני אוהבת לעשות סקי. אני משחקת ברידג' עם אמא שלי ואחותי. אמא שלי יותר טובה ממני, אבל אני יותר טובה מאחותי. אני אוהבת את הכלבים שלי. יש לי חיים נהדרים, ואני אדם מאוד שמח .
"ואני מאוד אוהבת לראות את השיפור של הקבוצה שלנו ושל השחקניות שלנו. אני אוהבת לראות אותן גדלות".
