אינטואיציות והנחות המבוססות על ניסיון מהוות חלק חשוב מתהליכי הסקת מסקנות, אך עשויות במידה רבה להוביל אותנו לקבל החלטות שגויות. תהליכי חשיבה פגומים אלו נקראים הטיות קוגניטיביות.
חוקרים העוסקים בקבלת החלטות טוענים שבעוד שאינטואיציות והנחות המבוססות על ניסיון מהוות חלק חשוב מתהליכי הסקת מסקנות, הן גם עשויות במידה רבה לשבש אותם ולהוביל אותנו לקבל החלטות שגויות. תהליכי החשיבה הפגומים הללו נקראים הטיות קוגניטיביות.
הטיות קוגניטיביות הן התוצאה של תהליכי חשיבה המושפעים מ"קיצורי דרך", כמו הנחות יסוד וכללי אצבע שונים שאנחנו נוהגים להשתמש בהם.
לרוב, "קיצורי הדרך" הללו מייעלים עבורנו תהליכים שעשויים להיות מורכבים מאוד.
עם זאת, בתנאים של אי וודאות גבוהה ו/או לחץ של זמן הן עלולות לפעול נגדנו ולשבש את פיענוח המציאות והסקת המסקנות בעקבותיו.
החוקרים כהנמן וטברסקי, שניים מהחוקרים החשובים בעולם בנושא של קבלת החלטות, הבדילו באופן כללי בין שלושה סוגי הטיות: ייצוגיות, זמינות ועיגון.
ייצוגיות
קבוצת הטיות זו מכילה טעויות הקשורות בהסקת סיבתיות שגויה או שיוך של דוגמאות פרטיות ללא קשר מבוסס אל הכלל. במילים אחרות, מדובר בשגיאה בהבנת הקשר שבין התרחשות אירוע לבין רמת הייצוגיות שלו.
מדובר, בין השאר, בהטיות הבאות:
הסקת מסקנות ממדגם קטן של מקרים על אוכלוסייה שלמה.
הנטייה לחשוב שמקריות מתקנת את עצמה.
העדפה של התבססות על פרטים ייצוגיים (כמו נראות או סטריאוטיפ) על חשבון אומדנים סטטיסטיים.
הסקת מסקנות אל הכלל דרך מקרי קיצון.
בנוסף, קבוצה זו מכילה גם נטייה לחשיבה סלקטיבית, הכוללת בתוכה את הנטייה לחפש עובדות ונתונים התומכים בדעה אחת ולהתעלם מעובדות ונתונים המחלישים אותה (הטיית האישוש), או הטיית החיוב שהיא הנטייה להעדיף מידע המנוסח באופן חיובי.
זמינות
קבוצת הטיות זו מכילה טעויות הנובעות מרמת הזמינות של המידע. כלומר, הקלות שבה ניתן לאחזר (לשחזר) זכרונות או למצוא מידע גוברת על הייצוג האמיתי של התופעה במציאות או על רמת האמינות של המידע: מה שקל לי יותר לזכור/למצוא הוא מבחינתי האירוע השכיח/הגיוני יותר.
בקבוצה זו ניתן למצוא את הנטייה האסוציאטיבית לקשר בין 2 אירועים שהתרחשו אחד אחרי השני, את הנטייה לבסס החלטות על הקלות שבה אפשר לדמיין את הסיטואציה ועוד.
עיגון
קבוצת כללי אצבע המשמשים להפיכת ערך כלשהו למקור השוואה מבלי שיהיה לו בהכרח ביסוס כלשהו.
למשל, בניסוי שבדק את ההערכה העצמית של אנשים ביחס לאנשים אחרים שהיו איתם בחדר (שהם לא מכירים ולא מכירים אותם), נמצא שרובם חשבו שרמת האינטליגנציה של עצמם היא מעל הממוצע.
כאמור, מחשבה זו לא נבעה משום נתון מבוסס, שכן המשתתפים בניסוי לא הכירו את רמת האינטליגנציה של האחרים, מה שלא מנע מהם להסיק מסקנות על עצמם ביחס לאחרים, משום שמבחינתם העובדה שרמת האינטליגנציה שלהם גבוהה מהממוצע היא עוגן או רפרנס ברור להשוות אליו.
