קארים עבדול-ג'באר נולד בשם לואיס (לו) אלסינדור. אחרי שהיה אחד משחקני הכדורסל הטובים בכל התיכונים בארה"ב, הוא בחר ללכת ללמוד ב-UCLA.

ב-UCLA אימן ג'ון וודן. התכנית שבנה שם זכתה כבר בשתי אליפויות, אך בשנת 1966 לא זכתה. עם אלסינדור בהרכב שלה שיחקה UCLA ב-90 משחקים – ניצחה 88 והפסידה 2 בלבד.

באחד העמודים האחרונים בספר, עבדול-ג'באר מתאר את ההרצאה הפומבית האחרונה של וודן, ממש לפני שאושפז בבית החולים בגיל 99. הוא מספר שלפני ההרצאה היו נאומים של שחקנים רבים ששיחקו אצל וודן. אף אחד לא הזכיר ניצחון ולא אליפות.

כולם, ללא יוצא מן הכלל, דיברו על מה שלקחו לחיים מוודן.

הנה כמה מהזכרונות שעולים בספר מהשיחות והמפגשים של שניהם לאורך השנים:

עבדול-ג'באר הופתע לשמוע שוודן זוכר את הביקור אצלו בבית. הוא זכר את הבית של עצמו צפוף וקטן, וודן זוכר בית "מסודר ונקי, מאורגן היטב. התמונות שנתלו בצורה מדויקת על הקירות הראו שמדובר במשפחה אוהבת וסביבה יציבה. רואים שמישהו שם לב."

באחד הפרקים עבדול-ג'באר מספר איך זה שאנחנו נוטים לשכוח ש"גיבורים הופכים להיות גיבורים כי הם עושים טעויות ולומדים מהן." במשחק בשנת 1941, שחקן של וודן קיבל צביטה כל כך חזקה משחקן יריב שהרגל שלו דיממה. הוא רצה להרביץ חזרה אבל וודן אמר לו שיחכה לרגע המתאים. השחקן הקשיב לו, הצליח לפגוע חזרה ביריב בלי שהשופטים ייראו, וכשיצא מהמשחק קיבל טפיחה על השכם מוודן. לא בדיוק הטלית בצבע תכלת שאנחנו מכירים.

וודן היה נשאר בדרך כלל בין האחרונים בחדר ההלבשה אחרי משחקים. הוא ניקה ווידא שהכול חזר למקומו, ועבדול-ג'באר חשב לעצמו שאולי וודן עשה את זה מסיבה נוספת: עבדול-ג'באר היה נשאר תמיד אחרון בגלל כל הראיונות. וודן רצה לשמור עליו – שלא יתרברב יותר מדי. בין שתי הסיבות האלה הוא זכה במאמן שהוא דוגמה לצניעות גם אחרי ניצחונות.

עוד הוא כותב שלמרות שרוב החוויות שלו מוודן "היו כאלה שתורמות לאגדה, הוא היה מתאכזב ממני אם לא הייתי מזכיר את הפגמים שלו יחד עם ההישגים. היה האדם שהוא רצה להיות והיה האדם שהוא. לפעמים האדם שהוא איכזב אותו. לפעמים הוא איכזב אותי. זה הנטל שאנשים שנהדרים במשהו צריכים להתמודד איתו: מצפים מהם להיות מושלמים בהכול. הגדולה שלו לא הייתה שהיה מושלם, אלא בזה שהודה בטעויות שלו."

משפט שמאוד אהבתי שוודן נהג לצטט מאברהם לינקולן – "הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות לאלה שאתם אוהבים זה לעשות במקומם את מה שהם יכולים וצריכים לעשות בעצמם."

 כך מסתיים הספר, בשיר שכתב וודן:

A Little Fellow Follows Me 

A careful man I must be;  

A little fellow follows me.  

I know I dare not go astray;  

For fear he'll go the self-same way.  

He thinks that I am good and fine;  

Believes in every word of mine.  

The base in me he must not see;

This little chap who follows me.  

I must be careful as I go;  

Through summer sun and winter snow.

Because I am building, for the years to be; 

This little chap who follows me.   

‍

I will always be proud to say that I was one of those little fellows.  All seven feet two inches of me.

 בחור קטן רואה אותי

‍

צריך אני להיות יאה

מפחד שגם הוא יתעה

הוא חושב שאני טוב ואמיתי

מאמין לכל מילה שלי

עליי להיזהר מאוד

קיץ, חורף סתיו ועוד

כי עכשיו אני בונה

בחור קטן לשנים הבאות

תמיד אהיה גאה לומר שהייתי אחד מהבחורים הקטנים האלה. כל ה-2.18 שלי.

לספר נוסף באותו הסגנון שכתב ביל ראסל על מאמנו רד אאורבך - לחצו כאן.