ביוגרפיה טובה מאוד שמספרת את סיפור חייו של אחד המאמנים הגדולים בישראל לאורך השנים.
רלף קליין גדל בהונגריה ובגרמניה כבן לאחת מהמשפחות היהודיות העשירות.
המשפחה שלו שרדה את מלחמת העולם השנייה (כולל היכרות מקרוב עם ליל הבדולח) ואת השואה, והוא עלה לישראל בלי כלום, אבל עם מוטיבציה גדולה להיות ספורטאי מצוין.
מכבי תל אביב זכתה בשירותיו כשחקן והוא הפך לשחקן חמישיה גם בנבחרת ישראל. אחרי קריירה של 13 שנה, הוא הפך למאמן והביא את מכבי תל אביב ואת נבחרת ישראל להישגים אדירים.
על רלף שמעתי סיפורים רבים, אבל לא יצא לי לפגוש אותו או לצפות בו מאמן באופן פעיל. מקווה בקרוב להכיר את פועלו בצורה יותר עמוקה.
מספר ציטוטים מהספר שמשכו את תשומת לבי:
היינו ילדים עירוניים עשירים ומפונקים מאוד, ומעולם לא נתקלנו בעוני. העושר ומסגרת החינוך הקפדנית שקיבלנו הרחיקו אותנו מהתא המשפחתי ומהורינו, אותם ראינו בסופי שבוע בלבד. כילד חשבתי שזהו החינוך המקובל בכל המשפחות, אך לימים, עם הירידה ברמת חיינו, למדתי כי החום והקירבה האמיתיים טמונים באהבה ובתמיכה מצד המשפחה, שאותם לא ניתן לקנות בכסף.
לא חשתי צער רב על עזיבת גרמניה ולא הרגשתי שאנחנו בורחים מפני משהו. ילדותי עברה באופוריה, בעולם ורוד ותמים, ולא ידעתי בעיות מהן. מעולם לא נאלצתי להתמודד עם קושי אמיתי כלשהו ועל אחת כמה וכמה לא עם קשיי הישרדות.
בוקר אחד צעדתי עם אחי יד ביד ברחובות הגטו. מהאווירונים נורתה אש מקלעים על החיילים הנאצים, אבל אנחנו המשכנו ללכת באדישות. החיים התרוקנו מכל תוכן ואנחנו איבדנו את הרצון לחיות. חיינו הגיעו לנקודה זו בה אין יכולת בחירה, אין כל דרך מוצא, אין אוכל, אין עבודה, אין מים, אין נשק, אין כלום. מעולם לא שיתפתי את ילדיי במראות המחרידים להם הייתי עד. לא רציתי שיטפחו את השנאה ההופכת את בני האדם לממורמרים והורסת את חייהם.
מצוידת באוצר הקטן שהצליחה להחביא, אמא שלי החלה בקור רוח מעורר הערצה לארגן שוב את חיינו. חזרתיח לבית הספר, וכשעברנו לבית דירות במרכז בודפשט, גיליתי גם את אהבתי הבסיסית לספורט בזכות הגימנסיה בה למדתי. יום אחד, בעודי מתאמן במגרש הכדורגל, קרא לי לשיחה המאמן הבכיר של המועדון – הדוד גיולה. "ילד, איני חושב שיש לך נתונים מתאימים למשחק הזה. אני מציע לך לעזוב את הכדורגל ונסות את כוחך בכדורסל או כדוריד, ענפי ספורט שעשויים להתאים לך מבחינה פיזית הרבה יותר." העלבון היה צורב. בלעתי רוק ורצתי הביתה לשחרר את גל הדמעות שאיים להתפרץ. רק לאחר שעות ארוכות של בכי ואכזבה עמוקה התגברתי על תחושת האובדן הראשונית והתחלתי לחשוב על דבריו של המאמן שכה אהבתי. לאט לאט הבנתי, שאם אכן הוא צודק, ועתידי אינו בכדורגל, עדיף לדעת את זה מוקדם ככל האפשר.
בשנות ה-50 המוקדמות של המאה ה-20 יצאו קליין ואמו לישראל בעקבות גל נוסף של אנטישמיות בהונגריה.
התקשיתי להאמין שוויתרנו על דירת פאר של חמישה חדרים בבודפשט תמורת מדינה מדברית מלוכלכת, אוהל מסריח עם פנס בודד, עקרבים שחורים ושאר זוחלים. חיכיתי כבר להתעורר מהסיוט שהבאנו על עצמנו.
לא פעם אני חושב שאם הייתה קבלת הפנים שזכיתי לה בארץ יותר קלה וחמה, אולי לא הייתי מגיע לאותן התוצאות. דווקא הקושי הכלכלי והבדיחות הרבות שהושמעו על חשבוני מבלי שאבין אותן, חיזקו את הרצון העז שלי להוכיח שאני הטוב מכולם. כעבור שנתיים בהן למדתי עברית והפכתי לשחקן מרכזי, נעלמו ההתנשאות והלעג.
לקראת הפרישה ממשחק, נרקם ביני לבין עצמי חלום חדש להיות המאמן הטוב ביותר בארץ. מחשבה זו עודדה אותי ואיפשרה לי להתגבר על הצער שבפרידה בתוך זמן קצר יחסית. נשארתי במקצוע שאני אוהב יותר מהכול, ונותר לי רק לחצות את הגשר.
בהשתלמות בפילדלפיה ב-1964 למד קליין על חשיבות המשמעת הפנימית על ידי ג'ק רמזי.
"אם המאמן צועק כל הזמן, האימון רועש. כשהמאמן לוחש, השחקנים חייבים להתאמץ כדי לשמוע את דבריו. כך שורר שקט באימון, המקל על העברת האינפורמציה." מאמן שצועק על השחקנים בפסק הזמן, עושה זאת בגלל הלחץ הנפשי שהוא נמצא בו, למרות שכדאי לו להתרכז בהורדת המתח. זו הזדמנות טובה לשחקנים לנוח, לנשום, לפתוח את האוזניים, להביט למאמן בעיניים. בהתחלה גם אני צעקתי, אבל הבנתי שפסק הזמן מיועד להעביר הוראות לשחקנים, ובשביל זה עליי להרגיע אותם.
מאמן מכללת קנטאקי המפורסם, אדולף ראפ, המציא את הגנת 1-3-1 שהייתה בלתי מנוצחת בארה"ב. בין השחקנים של ראפ היה פט ריילי, שבהמשך הפך למאמן NBA ומנהל ברמה הגבוהה בעולם. נבחרת ישראל שברה את ההגנה המפורסמת וראפ חטף התקף לב קל. כשחזר מבית החולים, שאלתי אותו למה לא החליף הגנה. "אין בעיה עם ההגנה, השחקנים פשוט לא מבצעים אותה נכון! אין דבר, הם עוד ילמדו אותה דרך הרגליים." ואני בהמשך גיבשתי דווקא אופי ליברלי-דמוקרטי על המגרש, שהפך להיות אחד ממאפייניי הבולטים.
מספר ימים לפני נסיעת נבחרת הנוער שאימן קליין ליוגוסלביה, הגיעה אימו של מיקי ברקוביץ' והודיעה חד משמעית שמיקי לא נוסע. הוא מתרשל בלימודים והיא עמדה על כך שישלים את תעודת הבגרות שלו. קליין לקח אותה למנהל בית הספר שאמר לה: "מתוך 12 מקצועות נכשל מיקי ב-8. יש לנו שני מצוינים, אחד בהתעמלות והשני באנגלית, אבל זה רק בגלל שאני המורה לאנגלית. הבן שלך כבר לא יהיה תלמיד, גברת ברקוביץ', אבל כשחקן כדורסל אני צופה לו עתיד מבריק. תני לו לנסוע!" וכך היה.
ב-1974 קליין עזב את צה"ל ועבר ללמד כדורסל במכללה במכון וינגייט.
במשך קרוב ל-20 שנה בוינגייט תמיד הגעתי ראשון לכיתה. האמנתי שאם אגיע באיחור, ואפילו של חמש דקות בלבד, ירשו זאת לעצמם גם התלמידים. גם מאמן אינו יכול לדרוש משחקניו לבוא לאימון בזמן ובלבוש ספורטיבי, אם הוא עצמו לא מקפיד על כך. ילדים מבחינים בפרטים הקטנים ביותר, החל מצורת הלבוש ועד אופן הדיבור, וחובה עלינו לשמש להם דוגמה אישית.
השקעתי מחשבה רבה בניסיון לגשר על ההבדלים בין מטרות המורה למטרות המאמן. המאמן שואף להישגיות המרבית, ואילו המורה אמור לעזור לחלשים, לקדם ולחנך.
עוד על דוגמה אישית בלחיצה כאן.
על פי הסטטיסטיקה, כל ניצחון מקרב את ההפסד, ויום המשחק הוא יום קשה גם אם אתה בטוח בניצחונך. עם השנים התפתחה אצלי שגרה מסוימת שעזרה לי להתגבר על המתח הגדול. לפעמים היא כללה אמונות תפלות לחלוטין.
לפני כל משחק בית הלכתי לסרט בבוקר לבדי. הסרטים איפשרו לי להשתחרר מהמחשבות על המשחק ולחזור אליהן בראש מאוורר. לא נפגשתי עם איש ולא דיברתי בטלפון. בבית ידעו שכל שנייה ביום כזה מוקדשת אצלי להתכוננות נפשית למשחק, ולכן דיברו איתי קצר ולעניין. נהגתי להגיע למגרש שעתיים ורבע לפני המשחק, כי ברגע שהגעתי למגרש נעלמו הפרפרים בבטן. בדרך למגרש תמיד עברתי ליד אותו אוהד כדי להחליק לידיים כסגולה למזל. פעם הוא לא הספיק להגיע ונכנסתי ללחץ. כמה דקות לפני תחילת המשחק הוא הגיע לבסוף, וניצחנו. אני גם אוהב סוודרים. יש לי מעל 70 סוודרים בבית, אבל אם ניצחנו עם סוודר מסוים לא הייתי מחליף אותו עד ההפסד הבא. נהגתי גם להחליף שעון אחרי כל הפסד, אבל זה התברר כאמונה יקרה מדי.
אהבתי לנוח בפגרת הקיץ, חופשי ממלחמת העצבים שליוותה אותי לפני המשחקים, אבל אחרי זמן קצר כבר חסרו לי המתח ואווירת הלחץ של שיא העונה. לא נהגתי לרוץ על הקווים כמו מאמנים אחרים ואף פעם לא צרחתי על השחקנים. כרעתי על ברכי ליד הקו וחשבתי. הייתי זקוק לריכוז מקסימלי כדי להחליט איך להפעיל את השחקנים.
קפטן הקבוצה נבחר בדרך כלל על ידי ההנהלה בשל היותו השחקן הוותיק או הטוב ביותר בקבוצה. שתי הסיבות האלה, לדעתי, אינן הסיבות הנכונות. תפקידו של ראש הקבוצה לקשר בין שהחקנים לבין הסגל המקצועי. עליו להיות מקובל על השחקנים, שאמורים להרגיש נוח לפנות אליו בכל בעיה. הקפטן נמצא בחדר ההלבשה, חשוף לשיחות עם השחקנים, ובמקרה הצורך יכול לעזור לפתור בעיות או להביא אותן לידיעת המאמן. אין כל קשר בין התכונות האלה לוותק או ליכולת על המגרש. הן לחלוטין תלויות באישיות וביכולת המנהיגות של האדם.
בקבוצה בה אימן בגרמניה, הכניס קליין דף הנחיות בנושא משמעת. קנס כספי גבוה הוטל כל כל מי שהעז לדבר עם השופטים במשחק. בנוסף, דלתות האוטובוס למשחק ייסגרו בדיוק בשעה המתאימה. המאחרים יקבלו קנס, יגיעו למשחק בכוחות עצמם ולא ישתתפו בו. אף אחד מהשחקנים לא רצה לנסוע 350-500 קילומטרים על חשבונו, ולא איחרו מעולם. במכבי תל אביב לא הצלחתי להנהיג חוק כזה ומעולם לא יצאנו בזמן.
באחד הימים במהלך מחנה אימונים כהכנה לאולימפיאדה עם נבחרת גרמניה, נכנס קפטן הנבחרת וביקש מקליין לבטל אימון כדי שהשחקנים יוכלו לבקר בגשר הזהב בסן פרנסיסקו. קליין התלבט מאוד, ולבסוף החליט להסכים. השחקנים שמחו מאוד. דטלף שרמפף, מהשחקנים המובילים בקבוצה ובהמשך שחקן NBA מוביל, נכנס לחדר ונזף בקליין שביטל את האימון. קליין אמר לו שחשב שהקפטן מייצג את שחקני הקבוצה. לא אותי, אמר שרמפף. רוב שחקני הנבחרת לא אהבו את שרמפף, ששאף למקצוענות גבוהה וניהל ויכוחים קשים עם השחקנים שרבים מהם התנהגו בחובבנות.
"אם לא היו מתקבצים במכבי תל אביב כל השחקנים האלה באמצע שנות ה-70 ועד היום, הקבוצה לא הייתה הופכת להיות מפורסמת כל כך בארץ ובאירופה. גם אני, אם לא הייתי מאמן מכבי, לא הייתי מגיע לאן שהגעתי. חלק נכבד מההצלחה שלי אני חייב לשחקנים, והמאמן הטוב ביותר לא יצליח בלי שחקנים טובים על המגרש."
לפלייליסט על רלף קליין לחצו כאן.
הפלייליסט כולל שיחה שלי עם ארז דגן, שאימן לצד רלף בשנים האחרונות של חייו.
