ספר מבריק על למידה של ארגונים והיכולת להשתמש בטעויות כדי להתקדם.
כדי לנצל טעויות לטובה אנחנו צריכים שתהיה לנו מערכת שמאפשרת את זה - לא מאשימה אלא לומדת - ותבניות חשיבה שמאפשרות למערכת כזו לעבוד.
כשאנחנו חושבים שטעות מאיימת עלינו, אנחנו נתעלם ממנה או נכחיש אותה. צריך להכיר בטעות כדי ללמוד ממנה, וצריך להבין את החשיבות שלה כדי להכיר בה.
עוד על תבניות חשיבה בלחיצה כאן.
המדע לא "טועה":
המדע בוחן השערות ומבצע התאמות כדי לעזור לאנושות להתקדם.
אם חשבנו שכדור הארץ הוא מרכז היקום (או הגלקסיה) אז טעינו.
אבל המדע, שמתקדם ולומד מההשערות שלו, בסך הכול משתמש בכלים שעומדים לרשותו באותו זמן.
כלים חדשים עשויים להביא לתובנות חדשות.
חשיבות השגיאות:
סטודנטים שהיו צריכים לנחש מה הדפוס מאחורי שלושת המספרים הבאים - 2,4,6.
הם התבקשו להציע שלשות נוספות של מספרים שיעזרו להם להוכיח את הדפוס.
כאשר ניחשו 100,102,104 הם אמרו שהשלישיה הזו מתאימה לדפוס.
גם שלשות אחרות שהציעו התאימו לדפוס, אבל הם לא הצליחו לנחש מה היה הדפוס.
למה?
כי הם לא טעו מספיק.
הם לא ניסו 4,6,11. הם לא ניסו 7,5,2.
אם היו מנסים, היו מגלים שהדפוס הוא לא קפיצות של 2, וגם לא מספרים זוגיים.
הדפוס היה שלושה מספרים כלשהם בסדר עולה.
כך גם בספורט.
לפעמים אנחנו עושים דברים שנראה לנו שהם נכונים, ואנחנו גם מקבלים עליהם פידבק שמתפרש לנו כחיובי, אבל אנחנו לא בהכרח מתקדמים לעבר הפיתרון.
לפעמים צריך לטעות כדי להתקרב.
כדי ליצור צורה של פיה שתתאים לדרישות החומר, מדענים התחילו ניסויים עם צורה מסוימת, ועשו התאמות קטנות כדי להגיע לצורה הסופית.
אחרי 449 ניסויים (שאפשר בטעות להגדיר כטעויות או כישלונות) הם מצאו את הצורה האידאלית שתפתור את הבעיה.
היה נראה כאילו צוות מומחים עיצב את הפיה הזאת, אבל הדבר היחיד שהם באמת היו מומחים בו זה בלמידה מ"טעויות" - כלומר בניסיונות ממוקדים.
כאשר אנחנו מדמיינים בינה מלאכותית (AI) אנחנו מדמיינים ישות אלקטרונית חכמה בצורה יוצאת דופן.
מה שבעצם קורה זה שהמחשב, שלא צריך לאכול או לישון או לנוח, מנסה ומנסה ומנסה ולומד כל הזמן מהטעויות ומהשגיאות ומהתחזיות של עצמו, עד שהוא מגיע לאסטרטגיה הטובה ביותר בכל שלב.
גם בני אדם יכולים להשתמש בגישה הזאת.
בספר "אמנות ופחד" המחברים מספרים על קורס קרמיקה בו המשתתפים חולקו לשני חלקים:
לחלק 1 אמרו שיקבלו ציון בסיום הקורס על איכות הכד היחיד שהם יביאו.
לחלק 2 אמרו שיקבלו ציון על כמות הכדים שהם ייצרו. למשל, ציון 100 על 50 קילו כדים. ציון 80 על 40 קילו כדים, וכו'.
ללא יוצא מן הכלל, כל הכדים בעלי הציונים הגבוהים ביותר בסיום הקורס היו של חלק מספר 2 - זה בו המשתתפים קיבלו רמז - תעשו כמה שיותר.
על התאמות קטנות:
אכלן הנקניקיות התחרותי טקרו קובאיאשי מוכן לעשות הרבה כדי לנצח בתחרות, וכל שבריר קטן של יתרון יכול לקבוע ניצחון או הפסד.
הוא ניסה לאכול חצי נקניקיה כל פעם במקום נקניקיה שלמה. הוא ניסה לאכול את הלחמניה עם הנקניקיה ביחד וגם לחוד. הוא ניסה לטבול את הלחמניה במים כדי להקל על העיכול, ואז התנסה במים בטמפרטורות שונות כדי לראות מה עוזר יותר. הוא צילם את עצמו, מדד התקדמות, ניסה אסטרטגיות שונות (להתחיל הכי חזק, אכילה בקצב קבוע, סיום מהיר) ובדק את ההשפעות של אחת מהן על כמות הנקניקיות בלחמניה שהצליח להכניס ב-12 דקות.
השיא ב-12 דקות היה, עד שקובאיאשי הגיע, 25 נקניקיות.
קובאיאשי הכניס 50(!) נקניקיות ב-12 דקות.
שיא העולם כיום עומד על 69.
ככה זה נראה:
לא רק נקניקיות. גם רעיונות יצירתיים מרוויחים מניסיונות וטעויות.
כאשר נתנו ל-2 קבוצות שונות להעלות רעיונות, קבוצה אחת הייתה צריכה לעשות זאת ללא ויכוחים וקבוצה אחרת עם ויכוחים.
הקבוצה עם הויכוחים ניצחה בגדול.
המוכנות של חברי הקבוצה להתווכח לטובת הרעיון ולהצדיק אותו אבל לוותר כאשר הם שומעים רעיון יותר טוב או שיפור להצעה שלהם עזרה לקבוצה להשתפר מהר יותר.
וזה הגיוני. רק להעלות רעיונות מבלי לעמת אותם עם המציאות זה כמו לתת לאש לבעור ללא חמצן. זה לא עובד.
כשדייסון (זה שהמציא את שואב האבק על שמו) רצה ליצור דגם מתקדם, הוא החל לחקור את התיאוריה. הוא קנה שני ספרים על ציקלונים ונפגש עם המחבר שלהם. הוא הבין היטב את התיאוריה, אבל כשנפגש עם המציאות הוא גילה שיש בתיאוריה חורים ושהוא יכול להשתמש בה בצורה יותר טובה אפילו.
הניסיון של דייסון שיפר את התיאוריה איתה הוא התחיל.
"אנשים שואלים אותי למה אני לא יושב בבית ונהנה מהעושר שצברתי בזכות שואב האבק," אומר דייסון. "אבל האמת היא שאנחנו אפילו לא קרובים. יש לנו הרבה רעיונות איך לשפר את המוצר. אני מתרגש להגיע כל יום למשרד ולהמשיך לשפר אותו. לא עצרנו במודל מספר 5,127, וגם לא נעצור בקרוב."
6 השלבים של פרויקט:
1. התלהבות. 2. התפכחות. 3. פאניקה. 4. חיפוש אשמים. 5. עונש לחפים מפשע. 6. פרס למי שלא מעורב.
האם אנחנו רוצים להוביל ארגון או קבוצה בהם מפחדים להיכשל כי חוששים מהאשמות ומעדיפים להיות לא מעורבים כי העונש הוא רק לאלה שמנסים?
פחד מכישלון הוא לא דבר שנולדים איתו. זה משהו שלומדים במהלך החיים כשמתבגרים.
ילדים קטנים לא חוששים. הם פשוט מנסים כל מיני דברים ולומדים בקצב מהיר.
להיכשל היטב משמעותו לשים לב למה שקרה וללמוד ממנו.
אין טעם בהאשמה של אחרים, בהכחשת הכישלון או בהימנעות מעשייה. כישלון הוא דרך נהדרת לדעת מה חסר כדי שנוכל להתקרב למטרה שלנו.
לכן גם בספורט, בעיקר אצל צעירים וצעירות, חשוב לתת להם הרבה הזדמנויות להיכשל.
קשה ללמוד מהר כשאתה נוגע מעט בכדור ומעורב במעט מהלכים.
משחקונים קטנים עם הרבה חזרות יעזרו להתקדם מהר יותר.
מאמנים טובים לא רק עוזרים לספורטאים/ות להשתפר. הם מעצבים את המערכת הטובה ביותר כדי שהשיפור יהיה הכי גדול שאפשר בזמן הכי מועט שאפשר.
