"לכתוב רומן זה כמו לנהוג בלילה. אתה רואה רק עד לאן שהפנסים שלך מאירים, אבל אתה יכול לנסוע ככה כל הדרך."
א"ל דוקטורוב.
אנחנו לא צריכים לראות לאן אנחנו נוסעים. רק 20-30 מטרים קדימה.
לא צריכים לראות את היעד.
רק לנסוע.
אז איך עושים את זה?
מתיישבים לשולחן. עדיף בערך באותה שעה כל יום.
בוהים במשך שעה. מתנדנדים בכיסא. מביטים בתקרה. בשעון. בנייר. מפהקים.
מנסים להשתיק את הקולות שעולים בראש לזמן מספיק כדי שתוכלו לשמוע ולראות את הדימוי שעולה לכם.
הקולות הם של חרדה, שיפוט ביקורתי, אשמה.
יעלו משימות שחייבים לבצע באותו רגע כמו פגישות שצריך לקבוע או לבטל, שערות שצריך להוציא בפינצטה.
ואז הטלפון מצלצל, ואתם עונים, אבל קצת עצבניים כי אתם – כן כן – מנסים לכתוב.
ואתם מסיימים את השיחה, ולמרות כל הקולות אתם מתחילים לאט לאט לחבר מילה למילה, משפט למשפט.
זה נעים.
זה קשה.
רק לרצות זה לא מספיק.
אין נוסחה. אין קוד. דרושות התמדה ואמונה ועבודה קשה.
יאללה, מתחילים.
הבעיה של רוב האנשים היא שהם רוצים לפרסם.
הם כאילו רוצים לכתוב אבל הם בעצם רוצים להוציא לאור.
כתיבה יכולה להעיר את תשומת הלב שלנו, וגם של אחרים.
אבל בשביל לפרסם צריך לכתוב.
וכן, לסופרים יש שעות של שיעמום, תבוסתנות, חוסר ביטחון עמוק. וגם תדהמה על הכתיבה שיצאה. ככה יודעים שרוצים לכתוב.
תכתבו.
טיוטות ראשונות מחורבנות.
כל הסופרים הטובים כותבים אותן.
ככה מגיעים לטיוטה שנייה מוצלחת ולטיוטה שלישית נפלאה.
סופר שמתיישב ליד השולחן כשהוא יודע בדיוק מה הולך לקרות והכול זורם לו בכתיבה זו פנטזיה של כאלה שעכשיו התחילו לכתוב.
סופרים מעולים שפירסמו המון ועושים מלא כסף – אף אחד מהם(!) לא כותב טיוטה ראשונית אלגנטית.
כולנו מרגישים שזו קריעת ים סוף. כולנו יודעים שלא חייבים לכתוב – אפשר גם לעבוד במכרה פחם.
כתיבה היא לא דבר מענג.
השיטה היחידה בכלל לכתוב משהו היא לכתוב טיוטה ראשונית מחורבנת.
פרפקציוניזם מבוסס על ההנחה שאם נשים לב טוב טוב איפה אנחנו דורכים אז לא נמות.
אבל אנחנו כן נמות. אז עדיף כבר לעשות דברים בדרך לשם, וליהנות מזה.
דמיינו שחבר או חברה טובים היו כותבים משהו, נותנים לכם לקרוא בשביל חוות דעת ראשונית ומצפים לתגובה.
הייתם צוחקים עליהם? יורדים עליהם? אומרים להם שזה בחיים לא יצליח?
אז למה לעשות את זה לעצמכם?
רוב הסיכויים שהייתם אומרים משהו בסגנון של "זה התחלה ממש טובה! אפשר לפתור חלק מהבעיות אחר כך, תמשיכו לכתוב!"
תגידו את זה גם לעצמכם.
