ביל בליצ'יק נחשב על ידי רבים למאמן הפוטבול הטוב אי פעם, ולאחד המאמנים הטובים אי פעם, נקודה. הביוגרפיה שלו מרתקת ובחרתי לשתף קטעים וציטוטים ממנה בכמה חלקים. זה החלק הראשון.
ביל בליצ'יק היה בן למאמן פוטבול מוערך. אביו, סטיב בליצ'יק, היה עוזר וסקאוט ברמה הגבוהה ביותר. עם זאת, הוא גם היה בן לאמא מורה. בגיל צעיר בליצ'יק היה נהנה מצפייה במשחקי פוטבול וניתוח שלהם יחד עם אבא שלו, אבל אמא של ביל לא התכוונה לתת לבן שלה לצפות בפוטבול כל היום. היא הייתה מקריאה לו ספרים ליד השולחן, ולפעמים הייתה נותנת לו להקריא פרק בעצמו.
"הרבה ממה שלמדתי ממנה היה איך להיות מורה ואיך להסביר דברים, או לתמצת דברים כך שאפשר יהיה להבין אותם, וכשהתחלתי לנתח וידאו הרבה דברים קטנים כאלה הפכו חשובים עבורי. היא גם הטמיעה בי את ההבנה שחשוב לכתוב דברים בצורה מסודרת ולעשות דברים היטב, בצורה בה הם אמורים להיעשות."
כבר בשנתו השנייה בקולג', בליצ'יק (שהיה בתפקיד מאוד ספציפי במגרש הפוטבול) הראה הבנת משחק ברמה מאוד גבוהה והיה בעצם "מאמן בתקופת הכשרה". הוא פעם הודיע לקבוצת ההגנה מה התרגיל שקבוצת ההתקפה מתכננת לבצע לפי הדרך בה הסתדרו בתחילתו. התייחסו אליו בתור ילד מבית ספר פרטי, פקפקו בקשיחות שלו, אבל בליצ'יק היה זה שהיה מוכן לעשות מה שאחרים לא הסכימו. הוא היה משחק מעט יחסית, אבל היה מגיע כל שבוע כדי לעבור עם עוזר המאמן על דו"ח ההכנה למשחק.
כשסיים קולג' הוא חיפש עבודה בתור מאמן, והוא הלך ישר למקצוענים. המאמן הראשון שהיה מוכן לתת לבן של סטיב בליצ'יק הזדמנות עשה זאת למרות שלא היה לו כסף לשלם לביל.
הוא היה יכול להיעזר בעוד אדם לניתוחי וידאו, וביל היה מוכן לעבוד 14, 16 שעות ביום. "רק תנו לי דברים לעשות."
הוא קיבל המון דברים לעשות, מיטה, ושלוש ארוחות ביום. "זה כל מה שרציתי באותו זמן."
השחקן המחליף מקבוצה בדרג השלישי של המכללות היה עכשיו מאמן במקצוענים.
הוא הסיע את המאמנים האחרים מהמלון בו גרו (שם ישן על הספה) למשרד, והסיע בחזרה בסביבות חצות. הוא ראה את זה כברכה ולא כנטל. הוא הקשיב יותר מאשר דיבר, והבין כמה עוד חסר לו כדי להיות מאמן ראשי. הוא לא למד רק על המגרש או במשרד. הוא למד גם באוטו – 45 דקות לכל כיוון.
בהמשך עבר בליצ'יק לניו-יורק ג'יאנטס, וקיבל תפקידים שכללו גם אימון בפועל של שחקנים. הם ראו בו ילד וזלזלו בו. הם התקשו לעשות זאת לאורך זמן בזכות הידע העצום שלו והעובדה שעבד קשה יותר מכולם. הוא נהג ללבוש כפכפי אצבע, ג'ינס וסווטשירט, היה צעיר מאוד ונראה כאילו מקומו לא שם. מצד שני, כשהיה על המגרש הוא כל הזמן דיבר ותיקשר עם שחקנים.
הוא לא צעק עליהם. היה קשה לדעת איפה הוא על המגרש, אבל השחקנים הלכו אחריו.
הם הלכו אחריו כי הוא לימד אותם דברים. גם את אלה שכבר היו שנים בליגה ונבחרו להיות מהמצטיינים בה. השחקנים העריכו אותו בזכות ההישגים שלהם. הישגים שהוא עזר להם להשיג כי דרש ולימד אותם, גם כשהתנגדו לו.
