מה שזוכה לתגמול מיידי - חוזר על עצמו. מה שגורם לתסכול מיידי - פוסק.
בגלל האופן בו בנוי המוח שלנו, רוב האנשים רודפים אחרי סיפוק מיידי.
אנחנו לא בוחרים בסיפוק מושהה.
אם יש לכם סבלנות לחכות עד קבלת התגמול שלכם, תהיה לכם הרבה פחות תחרות.
הקילומטר האחרון הוא הקילומטר הכי פחות צפוף.
אחת הדרכים לייצר סיפוק בתהליך ארוך טווח היא מעקב הרגלים.
הוא ברור (אנחנו רואים את ההתקדמות), הוא אטרקטיבי (כי כיף לראות את ההצטברות), והוא מספק.
כשאנחנו מפספסים יום וקוטעים רצף, זה עלול לתסכל אותנו מאוד ולגרום לנו לחשוב מחשבות בסגנון של "אם אין רצף, אז בשביל מה…"
לכן חשוב שהכלל המנחה אותנו לא יהיה "לא לפספס יום", אלא "לא לפספס פעמיים ברצף".
הטעות הראשונה היא אף פעם לא מה שמפריע לנו ליצור הרגל.
טעות שנייה כבר מתחילה לפתח הרגל חדש.
במובן מסוים, האימונים "הגרועים" הם האימונים הכי חשובים.
הם אלה ששומרים על הרצף ושומרים על הזהות שלנו.
אנחנו אדם שלא מפספס אימונים. זה לא הכול או כלום.
זה הזהות שלנו שחשובה.
הצד השני הוא לגרום למעשה שלילי להרגיש רע.
סיפור מפורסם על נשיא ארה"ב היה שבלחיצה על כפתור הוא היה יכול להשמיד אלפי בני אדם, וחשבו כיצד לגרום לו לחשוב פעמיים לפני שישתמש באפשרות כזו.
הציעו לו להעסיק אדם חף מפשע שיחזיק בכפתור, ואם הנשיא ירצה להשתמש בכפתור הוא יצטרך להרוג את האדם החף מפשע.
זה זיעזע את האחראים בפנטגון.
להרוג אדם חף מפשע לפני שהוא הורג עוד אלפי אנשים?
הנשיא עוד עלול להימנע מלחיצה על הכפתור!
