הדרך הטובה ביותר ללמד היא לתת לתלמידים לעשות. הדרך הכי פחות טובה ללמד היא לגרום לתלמידים להקשיב בצורה פסיבית. מה רובנו עושים כשאנחנו מלמדים או מאמנים? נכון.
בכתבה מעניינת מאוד באתר ChronicleVitae הציגו נקודה שעשויה לעניין מרצים באוניברסיטה, מורים בבית הספר, וכמובן – מאמנות ומאמנים. מסתבר, שדרך ההוראה הטובה ביותר דורשת להעביר את המידע בדרכים לא יעילות – כלומר, בדרכים שגורמות לסטודנטים/תלמידים/ספורטאים לעבוד כדי להבין את המידע, ולא רק להקשיב בצורה פסיבית.
מחקר שסקר מאות מחקרים בנושא (מטא-אנליזה) על אסטרטגיות למידה פעילה ועל הרצאות, הראה תוצאות ברורות מאוד לטובת למידה פעילה. התוצאות היו כל כך חד-צדדיות שמחברי המחקר תהו בקול רם אם זה נכון מוסרית לגרום לסטודנטים להגיע לקורסים שמבוססים על הרצאות.
לפני כמה שנים מדדנו לעצמנו כמה אנחנו מדברים בזמן אימון של שעה וחצי. באחד האימון זמן הדיבור ה"ריק", כזה שנעשה כשהשחקנים לא עושים שום דבר מלבד להקשיב, היה 25 דקות.
עשרים וחמש דקות!
באימון של שעה וחצי!
נכון, לפעמים יש תרגיל חדש להסביר, או מיומנות חדשה שזקוקה ליותר הדגמות איטיות.
וגם בהתחשב בכל אלה, האם יש הצדקה לדבר כמעט 30% מזמן האימון?
אני חושב שלא.
באימון בשבוע שעבר דיברתי ברצף 5 דקות כדי להסביר תרגיל חדש, והרגשתי מותש. מעניין מה השחקנים הרגישו.
גם אחרי ההסבר, שכלל דוגמה ועצירות, לא כל השחקנים הבינו. אפשרתי להתחיל למרות שלא כולם הבינו הכול, ואחרי 3 דקות כולם כבר ידעו מה עושים, או לפחות מספיק שחקנים ידעו כדי לעזור לאחרים.
אנחנו צריכים לעבור מהשאלה "מה אני הולך לעשות מחר באימון?" ל"מה השחקנים יעשו מחר באימון?"
